משמרת אלעזר קה

כל אשר יעשה האלקים הוא יהי' "לעולם" פירוש כל מה שברא וכל מה שצוה לעשות הוא רק לקיום העולם בשביל תכלית קיום העולמות צוה ע"ז אבל "עליו" על הקב"ה בעצמו ובכבודו אין להוסיף בעשיית מצות "וממנו" אין לגרוע בעשיית עבירות. והנה מזה הפסוק יש ג"כ לדייק כדעת הנוב"י "עליו" אין להוסיף "וממנו" אין לגרוע אבל לכל הדברי' חוץ מהבורא יש להוסיף או לגרוע ע"י קיום מצות או ע"י עשיית עבירות. ומעתה מיושב הפסוק והמדרש כי מרע"ה קרא לשמים ולארץ שישמעו לדברי תורתו ולכאור' יפלא לאיזה תכלית צריכין השמים ודרי' לשמוע בקול דברי תורת משה לזה בא המדרש לתרץ שהאמת כן הוא כי גם השמים ושמי השמים תלוים ועומדים בקיום תוה"ק וכל חיותם הוא רק מתוה"ק וע"ז מביא לראי' הה"ד ידעתי כי כל אשר יעשה אלקים הוא יהי' לעולם עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע שמזה עצמו מוכח שרק בהבורא ב"ה אי אפשר לפעול כלום אבל חוץ ממנו כל העולמות וכל הברואי' תלוי' בתוה"ק שעולים בקיום מצות תוה"ק ויורדים בעשיית עבירות ח"ו. וכתבו המפורשים שזה שבקשו המלאכים שיתנו להם התורה לא הי' כוונתם על חלק הנגלה מהתורה כי חלק זה בודאי אינו שייך במלאכי מעלה שאין בהם אכילה ושתי' וקנאה ושנאה וכדומה אבל יש בכל מצוה רוחניות ופנימיות וסודות התורה וזה חיות המלאכים וזה החלק בקשו שיתן להם. ואמרו חכז"ל בחגיגה י"א שסודות התורה אין לדורשן בפרסום כמו שאמרו אין דורשין במעשה בראשית לשנים ולא במרכבה ליחיד וכן אמרו חגיגה י"ג מהפסוק דבש וחלב תחת לשונך שיר השירים ד' שסודות התורה צריכין להסתיר ונמסרי' בלחישה להראוי' להן. וידוע שלשון האזינו הוא מי שמדבר בלחישה שאינו נשמע למרחוק כמו שלוחש לחבירו באזנו ולשון שמיעה הוא שמדבר בקול שנשמע למרחוק ולכך כשקרא מרע"ה את השמים ומלאכי מעלה שישמעו אליו מה שידרוש בחלקם שהם סודות התורה אמר לשון האזינו שהם דברים הניתנין בלחישה וכשקרא הארץ ודרי' לדרוש להם בחלק הנגלה אמר לשו' שמעו שהוא נשמע למרחוק כמו חכמות בחוץ תרונה: קב) בפ' נשא בפסוק ועד אין בה והיא לא נתפשה ופירש"י הא אם יש בה אפי' עד אחד שאמר נטמאת לא היתה שותה, ובס' יבין שמועה כתב מלשונו של רש"י משמע שמפרש מה שאמר ועד אין בה שאפי' עד אחד אין בה ופסוק זה נמשך למה שאמר אח"כ והביא האיש את אשתו אל הכהן ותמהני טובא דהא בסוטה ב' ול"א מפורש להדיא ועד אין בה בשנים הכתוב מדבר זה בנה אב לכל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים עד שמפרש לך הכתוב אחד ואמר רחמנה תרי לית בה אלא חד והיא לא נתפשה אסורה, ובשבועות ל"ב סוף ע"א בפירש"י שם. ולפי דבריהם פסקינן לקרא בסכינא חריפא שאמר איש איש כי תשטה אשתו וגו' ושכב איש אותה' כלומר דזה הי' המעשה באמת רק שנעלם הדבר מעיני אישה ונסתרה אז הדין והיא נטמאה והיינו אף שעד אין בה כלומר שני עדים אין בה אלא עד אחד היא טמאה לבעלה כיון שהיא לא נתפשה ועבר עליו רוח קנאה כלומר שכבר עבר כמבואר בסוטה ג', עכ"פ מבואר דחכז"ל דרשו ועד אין בה תרי אלא חד. ומצאתי לרא"ם שהרגיש בזה וכתב דאפשר דמה שכתב רש"י הא יש בה אין כונתו לומר כן בדרך דיוק אלא כאלו אמר הא למדת דאם יש בה אפי' עד אחד דכן הוא האמת לפי פירוש הש"ס דמפרש ועד אין בא תרי אלא חד לא היתה שותה, ואל יהי' פירוש זה רחוק בעיניך דבשבועות מ' אמרו טעמא דא"ל זהב זהוב הא סתמא שוה קאמר לו', עכ"ח צריכין לפרש כן בתיבת הא כאלו כתיב הא למדת עיי"ש בפירש"י וגרסתו, וקדמו בתוס' עה"ת שכתב הריב"א דתיבת הא אין פירושו אבל אלא ה"ק ועד אין בה הרי מכן שאם יש אפי' עד אחד שאמר שנטמאת אסורה דהא כ"מ שנאמר עד פירושו שני עדים והרי הכתיב אומר ועד אין בה שאין כאן תרי אלא חד וע"ז אמר הכתוב שאסורה, ולפי"ז הא כמו הרי עכ"ד ודחוק דלפי פירושם הו"ל לרש"י לפרש ועד אין בה שתים אין בה אבל עד אחד יש בה שנטמאת לא היתה שותה וחזקוני פירש דתיבת אפי' היא ט"ס ותיבת הא פירושו אבל כמו ורגמו אותו בלא כסותו הא אותה בכסותה סנהדרין מ"ה והכוונה דלאחר קינוי וסתירה אם גם מעיד עד א' שנטמאת נאסרה עליו, ומה שכ' אח"כ וקינא את אשתו פירושו כבסוטה ג' שכבר קינא ולכן כל שיש בה אחד שאומר שנטמאת אינה שותה רק נאסרה על בעלה ולכך אמר והיא לא נתפשה שאינה אנוסה. ורע"ב מברטנורא כתב דפשטן של דברים דרש"י פירש ועד אין בה שאפי' עד אחד אין בה ואז שותה אבל אם יש בה עד אחד אינה שותה, ואע"ג דבעלמא כ"מ דכתיב עד פירושו שנים הכא עכ"ח צריכין לומר שהפירוש עד אחד דאי ס"ד שנים האיך אמר ועד אין בה שותה דמשמע הא יש בה שני עדים אינה שותה פשיטא בת חנק היא