משלי יעקב צג

לב והמשמחים כל רוח המתארח שם שעה או שתים משלם כמה שקלי כסף פעם ראו בעיר סוחר א' הלך ונתעכב שם והתפלאו עליו לאמר איך ידו משגת לאכול ולשתות באכסניא יקרה כזו. ענה א' מהם ואמר כבר אני רואה אותו ערך חדש ימים הולך לשם ערב ובוקר ושוהא שם כמה שעות וישתוממו עליו לאמר כמה רב עשרו אשר יכולת בידו להוציא הוצאות רבות כאלה. ענה השני ואמר כמה עני הוא זה התחילו תמהים על דבריו הלא אם הי' עני לא הי' נשאו לבו ללכת לאכסניא כזו השיב ואמר האמת אתכם כי עשיר גדול הי' אבל תדעו כמה יגיע לו מן הדלות מעתה ואיך מהיום יתרושש מכל ע"י הפיזור הגדול הזה. הנמשל זהו ממש מאמר אביי כי גם הוא הי' מכריע כי אדם גדול הוא אחר שזכה לנס כזה. אבל עכ"ז אמר כמה גרוע אדם כלומר כמה מעתה נתמעטו זכיותיו עי"ז כמאמר ואם עושים לו מנכים לו מזכיותיו וע"כ גם עתה בזמן הגלות שנעדרו מאתנו כל כלי עבודתינו ואין מקום להתפרנס בדרכם הטבעים הנה בחסדו ית' ינהג אותנו בחסד ורחמים גדולים ע"ד הנהגה הנסית וכאשר הפליא אתנו קודם בואנו לא"י. וזה הענין פה כי אם הי' הגאולה בזמנה הי' באים מיד לארץ ישראל והי' מתנהגים בדרכי הטבע. אבל הנה מחמת דוחק השעה גאלם ית' אף קודם הזמן ולא"י לא הי' בידם ליכנס מטעם שכתבנו נמצא ממצרים יצאו ולארצם לא באו וע"כ אין מקום אל תחנותם אלא במקום שאין בו ישוב לבני אדם היינו במדבר ולנהגם עפ"י הנהגת הנסית כי עוד לא הי' להם חלק בהנהגת הטבע. וזהו ויהי בשלח פרעה את העם וכנ"ל שהיתה הגאולה אך מסבת פרעה שהכביד עולו על ישראל. ולכן הוצרך הקב"ה להוציאם קודם הקץ. ע"כ ולא נחם דרך ארץ וכדברי הילקוט כלומר לא נהגם עפ"י דרכי הטבע

אל תיראו התיצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום וגו' לא תוסיפו וגו'

(צח) משל לעשיר גדול ומיוחס שהי' לו בת וראה אצל עני א' בחור מופלג ומהולל מאד והחליט בדעתו לקחת לו לחתן. ויהי ביום הנשואין החליף שמלותיו כאשר ילבשו בני הרוזנים מוכתר בכסף וזהב ואבני חפץ וערך את ביתו בכלים יקרים והזמין על המשתה כל גדולי משפחתו. והעריך השלחן בכל מגדים ומטעמים וכל זה עשה למען יראה החתן ויכיר בכבוד חותנו ופאר משפחתו ורוב עשרו וסגולתו. אבל החתן ההוא מסבת רעבונו כי עני הוא ותאב למאכלים ערבים לא שת לבו להתבונן כלל לא בעשרו ולא בכבוד משפחתו רק נתן נפשו ועיניו אל הלחם אשר הוא אוכל ויהי לקץ הימים עלה על לבו לחקור על מהות חותנו ועשרו ובני משפחתו ויתקצף עליו חותנו לאמר מדוע לא התבוננת אז בעת שהראתי לך את אשר לא ראו עיניך ואבות אבותיך. הנמשל זהו שהזהיר משה את העם בעת קרבו אל הים ואמר אל תיראו כי ידוע אשר היראה והפחד יפריעו את האדם מהתבוננות ושום שכל ממש כמשפט הבורח בפחד ורעדה נמנע ממנו שימצא איזה מציאה כי בחפזו לא ישגיח כלל גם על מה שעומד נגד עיניו. לכן אמר אל תיראו אבל היתיצבו בלב נכון ובטוח באין מורך וראו את ישועת