משלי יעקב עח

ויאמר לו הלא עיניך רואות כי מלאכתי עלתה על שלחן המלך ובה אכבדה כמוך כמוני. ענה ויאמר לו הרף ממני ימים אחדים או אז תראה מה בין מלאכתי למלאכתך ויתמהמה עד עת שהירקות מצויות לרוב ונמכרים בשוק אגודות קרא לבעל הירקות הזה ואמר לו הלא תדע כי אנכי אכין תשורה למלך מתבואות הכרם וגם אתה עתדה בשדה וקום ולך אתי אל המלך. ויען ויאמר לו לא יום תשורה עתה להביא מיני ירקות ועשבים לפני המלך כי כבר נמצאים ביד כל אדם יחד עשיר ואביון אמר לו הנה עתה דע נא וראה ההבדל במעשינו כי מלאכתי תעמוד בחשיבותה העצמית בכל הימים ובכל זמן להיותה יקרה בעצמותה כי היא חיי כל רוח במתק טעמה וריח ניחוחה לא כן מעשיך גם כי העלו חן לפני המלך הלא הי' סבתם הדר מציאותם בזמן ההוא ולכן עתה כי רבו כמו רבו לא עמד טעמם בה והי' לזרא: הנמשל שכל החמדות והתשוקות באדם וכל חשיבות חפצי העה"ז הוא אך מצד העדר וקושי מציאותם והעד כי כאשר ירב מציאותם יתמעט חשיבותם כאשר כלל שלמה המע"ה (משלי כ"ז) נפש שבעה תבוס נופת וגו'. אמנם לא כאלה חלק תורה החמודה כי כל מה שירבה מציאותה ירבה חשיבותה. וכמליצת חז"ל למה נמשלו דברי תורה לדדים מה הדד הזה כל זמן שהתינוק יונק מוצא בה טעם וכו'. ולכן הוא יותר חמודה אצל לומדיה ומחזיקיה כי כל עוד שיעמיקו בה תוסיף תת כחה להם. וזהו הנחמדים מזהב ומפז רב כלומר תבחון חמדת התורה לעומת הרבה זהב ופז. אשר רבוים הוא סבה להמעיט חשיבותם כמאמר (מלכים א' יו"ד) אין כסף לא נחשב בימי שלמה למאומה לא כן התורה כי אפי' כל הארץ תתמלא דעה וכלם יהיו אנשים חכמים ומלומדים הנה עוד יוסיפו ביקרת התורה וחביבותה. וכבר המשילו רז"ל לומדי התורה לדגים שבים כי הם תמיד במים ואעפ"כ הם משתוקקים לטפת מי גשמים וכל זה כלול במאמר הנ"ל מדת ב"ו כלי ריקן מחזיק מלא אינו מחזיק ומדת הקב"ה מלא מחזיק ריקן אינו מחזיק. ומעתה דברי המדרש מובנים פשוט אשר מאמר וכל מחמד עיניך אינו מדבר מהזולת רק מהתורה כי הנה כל החפצים הנאים והמשובחים שיזדמן לעיני האדם בבואו לבית השר וקצין משפטו כי יתמה על החפץ ולא תשבע עינו לראות ולא כן בני הבית הרואים ביפים תמיד כבר המה רגילים בהם. אבל התורה היא בהיפך כנ"ל. ומעתה הכרעת המאמר כך הוא כי אם יסוב מאמר וכל מחמד עיניך על חפצי העה"ז אשר משפטם שהרואה אותם מחדש אצלו חביבים יותר ממי שרואה אותם תמיד. א"כ הי' ראוי לומר וכל מחמד עיניהם וזהו שדייקו ז"ל מהו וכל מחמד עיניך שהוראתו על דבר החביב בעיני בעליו בישן יותר מבחדש ע"כ החליטו אין זה כ"א התורה שהיא חמדה מתוך חמדה כלומר כי החמדה אשר אל התורה הולכת ונוספה חמדה מתוך חמדה היינו מדי השגתו ממנה יותר יחמוד יותר והבן

וישב משה אל ה' ויאמר ה' למה הרעות לעם הזה וגו' ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה וגו'. הנה רבותינו ז"ל במדרש אמרו כי משה רבינו עליו השלום חטא בזה על שהקשה לדבר כאלה ודברי תורה כפטיש יפוצץ סלע ובידינו לקרב הדבר כפי קט השגתינו בהקדם מאמר המדרש כאן