משלי יעקב רעז

שעה שאנו באים בזרוע אלא בשעה שאנו מוציאים את מעשרותינו. אמנם היתרון העצום כך הוא

(שעז) למשל א' עשה דבר מכוער ויתודע הדבר אל ראשי הקהל וישלחו משרתי הקהלה לקחת אצלו משכנו' שישלם כו"כ קנס והמשכנו' היו מונחים ת"י הנאמן. ולימים אחדים בא אל העיר הזאת אדם גדול ומכובד והיו צריכים להעניק לו והמה חוקרי' אי' ישיגו כסף נדבתו שהם צריכי' לתת לו ענה א' מהם הלא יש ת"י משכנות מאת פלוני אלמוני נשלחה אליו להודיעו כי אם לא יפדה עתה המשכנות יהיו נמכרים לאחרים ובהכרח לקח את כסף האשם והביא אבל פער פיו על האורח הזה וקללו בקללו' ונאצות גדולות כי לדעת כל הרע' הזאת מצא' אותו ע"י האורח הזה כי אלו לא בא לא היו נוגשי' אות ואולי היו מחזירים לו המשכנות אכן אם נזדמן שהי' סדר הזה בהיפך כי ראשי הקהל שלחו ליגוש אותו שיפדה היום הזה את המשכנות והוא הלך והביא את הכסף אליהם ואח"כ בא האורח הזה אל העיר הזאת הלא כמה ברכות יברכהו וכמה הודאות יודה על הטוב ההוא שנתגלגל לידו לאמר מה נכבד היום הזה אשר בא לגבולנו חכם זה והכסף המתוכן יבוא אל יד ידיד ה' כמוהו כי לולא הוא מה הי' נעשה ממנו וא"כ טוב תתי אותו לו מתתי אותו אל יד מפסיד על דבר לא ידעתי. הנמשל הוא ההבדל בין צדקה ובין מעשר כי הצדקה יתן הנותן כאשר העני יבוא ואז יחר לו מאד כי אם לא בא אליו העני לא הצטרך לתת לכן ירע לבבו מאד על העני הזה למה בא לביתו. אמנם במצות מעשר הלא משנתמרח הכרי אסור לאכול עד שיפריש מעשר והוא מפריש מעשרותיו ומיחד להם מקום בביתו ואח"כ כאשר הלוי מחזיר על הגרנות ובא לביתו הוא נותן לו מאה ברכות ואומר לו טוב טוב כי באת קום קח לך כבר המה מונחים זה כמה ימים א"כ יתרון המעשר על הצדקה גדול מאד כי בצדקה יעשה ב' פעולות בפעם א' ולכן ירע לבבו ויכבד עליו משא"כ במצו' מעשר כי ההפרש' כבר נעשית שאסור לו לאכול קודם וכשיבוא הלוי על שלו תהי' הנתינה בשמח' כי למה יהי' המעשר מונח אצלו והוא צריך למקומו. וזהו מ"ש בוידוי מעשר ביערתי הקדש היא ההפרש'. והשנית גם נתתי ללוי. וזהו המדר' לך ה' הצדק' אמר בה' הידוע כאלו אמר על הצדקה הנודעת יש לנו בושת פנים כאלו יש עוד צדקה שאינה ידועה. וזהו ששאלו מהו כן ע"ז בא האלקי הזה ר' נחמי' ע"ה וביאר הדבר כי הצדקה הידוע' אפי' בשעה שאנו עושים אותה מביטים אנו במעשים שלנו ויש לנו בושת הפנים כי אין לבבינו שלם במצוה הזאת אין לנו שעה שאנו באים בזרוע אלא בשעה שאנו מוציאים מעשרותינו שנא' כי תכלה לעשר וגו' כי ברב שמחה יתנם לעני יען כי כבר הפרישם. ומעתה הבט וראה כי נדיב נדיבות יעץ כי גם במצות הצדקה יעץ אותנו הכתוב להתנהג כן לא להמתין עד בוא העני לביתו כי אז יצטרך לעשו' ב' דברים כא' ההפרש' ונתינ' ואז ירע לבבו רק יתנהג להפריש מהונו מעות לכיס של צדקה וכאשר יזדמן שיבוא העני לביתו לא יהי' עליו לעשות כ"א הנתינה לבדה וזהו שדייק נתון