משכנות הרועים צ

באר היטב בריש סי' ע' וז"ל אם אדם שרוצה לצאת מעירו לדור בארץ אחרת בשביל שאינו מתפרנס בעירו ואשתו אינה רוצה אינו חייב בשאר כסות ועונה הרש"ך ח"ב סי' ל"ו עכ"ל גם הרב מהר"ם גאלנטי שם כ' בסו"ד ועל מה ששאלת מה דינה של האשה שאינה רוצה ולא צייתא לדינא כבר האיר עינינו רבי' נסים ז"ל וז"ל וכל מקום שהוא יכול להוציאה אם אינה רוצה לצאת תצא בלא כתו' וכו' ע"ש מעתה אפשוט לן הני תרי רועי' דסמיכי לפום רבנן עליונים למעלה זיע"א דהאשה הלזו צריכה ללכת אחרי בעלה במקום אשר הוא חונה שם ורחמיו מרובים ואי לא צייתא לדינא הבעל פטיר ועטיר משאר כסות ועונה כמדובר ואם רוצה לגרשה אין לה עליו כתו' כמה שנאמ' ולענין הבת שהיא כבת ו' כבת ז' שרוצה שתבוא אצלו נר' דהדין עמה אע"ג דבאב ליכא חששא דרציחה תדע דבגדו' נמי תו ליכא חששא דרציחה ואפ"ה אמרי' דל"ש גדולה ל"ש קטנה הבת אצל האם אלא שהרא"ש הביא משם י"א דה"מ באלמנה דליתיה לאב אבל בגרושה דאיתיה לאב הבת אצל האב אבל מהר"ם מצא בתשו' הגאונים דאף היכא דאיתיה לאב כללא הוא הבת אצל האם ל"ש אלמנה ל"ש גרושה ע"ש ותשו' זו מצאתיה בתשו' הגאונים שבס' שערי צדק בשער ד' מח"ד סי' מ"ו משם רב שרירא גאון ז"ל ומסיק ואעפ"כ אין הדין לזון את בניו ואת בנותיו כשהם קטנים אלא עד שיהיו בני שש בלבד בין זכרים בין נקבות ועד שש הוא שאמרו חכמים בלבד ועכשיו זה האיש שבנותיו עם אשתו אם אינו זן אותם אין עליו כלום ולא עבדי' כהא דאמר ר"ח וכו' עורבא בעי בני והאי. גברא לא בעי בני ולא אפי' כדר"י דאמר ארוד ילדא ושדיא אבני מתא וכו' דהאי גברא בעי ובעי בני ולא שדי על אחרים ואי שתקה האשה וקיימא בסיפוקייהו משלה מרווחותא כדרך שהוא זן אותן בלי חסרון אין לאבי הבנות עליו כלום עכ"ל ומה"ט נפטר נמי מלפרנסם בתורת צדקה כדאיתא התם בפ' נערה ובטוש"ע אה"ע סי' ע"א כיון דטעמא טעים למילתיה דניחא ליה למיזן ולמיקם בספוקייהו אלא שיהיו סמוכין על שולחנו וכשהלך האב למ"ה אין יורדין לנכסיו למזונות בניו ובנותיו שהם יותר על שש וכדאיתא התם בפ' נערה דף מ"ט ובטו"שע שם סי' ע"א זה הנלע"ד אם יסכימו עמי אחי וריעי יושבי על מדין דייני גולה השומר אמת ישמרם וכצינה רצון יעטרם כי"ר

הלא כ"ד קטינא דארעא החותם בסדר עולה כמשפט ש' שלו'ם ר'ב ליצירה כי"ר: . ע"ה עוזיאל אל חאייך ס"ט הצעיר יצחק טייב ס"ט יפה דן יפה הורה הרב הצעיר חזקיה דור גיג'

ס"ט

(צט) אשת כהן הלכה רווחת שהבעל יורש את אשתו אלא דפליגי בה רבוותא אי מדאוריית' או מדרבנן כמ"ש לקמן בס"ד כמ"ש בטוש"ע אה"ע סי' ץ' וחייב בקבורתה ואם בעל כהן הוא מטמא לה ודוקא בנשואה אבל בארוסה אינו יורשה ואינו מטמא לה ומזה יצא לידון בדבר חדש הרמ"א ז"ל שם סי' נ"ה ס"ה וז"ל וה"ה אם נשאת במקום שלא זכה בנדונייתא כדרך שנתבאר סס"י נ"ג עכ"ל הן היום קרה מקרה בלתי טהור רק רע ומר בכהן שנשא אשה ומתה בתוך שנתה ומנהגינו פה מתא תוניס יע"א שתחזור כל נדונייתא לבית אביה ולפי מה שנתבאר בדברי מור"ם ז"ל דכיון דאינו יורשה אין בעלה הכהן מטמא לה והיה טעמו מדאמרי' ביבמות דף פ"ט כיון דבעל ירית לה עשאוה כמת מצוה דקריא ולא ענו לה ע"ש ואשתומם על המראה אז אמרתי הנה באתי במגילת ספר כתוב לעמוד על שורשן של דברים וזה החלי בעזרת צורי וגואלי

ראשית מאמר אחת דבר אלהים לא יטמא בעל בעמיו כי אם לשארו הקרוב אליו כתב הראב"ע היה נר' לומר פירושו כמו איש איש אל כל שאר בשרו שהוא שם כלל ואח"ך פרט לאמו ולאביו וטעם לא יטמא בעל בעמיו שלא יטמא הבעל באשתו וכשראינו שהעתיקו רבותינו כי יטמא הבעל לאשתו ושמו לשארו בדרך אסמכתא כמו שפירשתי במלת לעם נכרי ואמרו כי בעל גדול שהעם ברשותו כמו בעליו אין עמו א"כ בטל הפי' הא' עכ"ל והראיה שהביא ממלת לעם נכרי הוא ז"ל כתב עלה בפ' משפטים פשוטו של מקרא הוא מוסב על האב שאעפ"י שהורשה למכור את בתו לאמה לא הורשה אלא למוכרה לישראל אבל לעם נכרי לא ימשול למוכרה ואעפ"י שהפסיק הכתוב יש בזה כמה מקראות אבל אמת ונכון משארו"ל דלא קאי אלא על האדון שלא ימשול למוכרה לישראל אחר וזה ידעו רבותי' מהקבלה ושמו אותה לזכר ולאסמכתא וכו' ע"ש כי משפטי התורה כולם מקובלים איש מפי איש עד משה רבינו ע"ה שקבל מפי הגבורה ולזכר ואסמכתא קבעוה לדורות בסדר המקראות ועיין מה שהאריך הרמב"ם בהקדמת ס' זרעים פקח עיניך וראה הדברים עתיקין עמוד הימני וה' המק"ח הביא עוד מה שדרשו ז"ל על פסוק ונתתם נחלתו לשארו דגורעין ומוסיפין ודורשין וקרינן בה ונתתם נחלת שארו לו ועיין רפ"ב דזבחים

ורבותינו בעלי התוס' בפי' על התורה כתבו דממקומו הוא מוכרע דלשארו הכתוב כאן הוא אשתו שהבעל מטמא לאשתו מדכתי' לא יטמא בעל בעמיו להחלו ופירושו בזמן שהאשה מחללת אינו מטמא לה הא לשאינה מחוללת מטמא לה ע"ש וכבר כתבתי דהראב"ע אדרבא פשיטא ליה דאקרא דלא יטמא קאי על הבעל שלא יטמא לאשתו כי חולין הוא לו ליטמא לאשתו כי נתפרדה החבילה אלא שהוא ז"ל סמך על קבלת רבותינו האמתית

עוד כתבו התוס' ז"ל ראיה אחרת להכריע דשארו הכתוב הוא אשתו (שהבעל הוא מטמא לאשתו) מדכתי' ולאחותו הבתולה אשר לא היתה לאיש לה יטמא הא אם היתה לאיש לא יטמא לה אחיה כיון דבעלה מטמא לה ע"ש דבנשואה לכהן אטו לא אחיה ולא בעלה מטמא לה אלא ע"כ אחיה הוא דאינו מטמא לה הא בעלה מטמא לה ולא ידעתי אמאי לא הכריעו ז"ל מדכתי' לשארו הקרוב אליו דאי לשארו כלל כל הקרובים כדעת הראב"ע א"כ הקרוב אליו למאי אתא אבל השתא דדרשינן לשארו זו אשתו איצטריך הקרוב אליו למעוטי אשתו מן האירוסין דלא מטמא לה דאכתי לא אגידא ביה כולי האי ואחיה שפיר מטמא לה דלא נפקא מתורת אחות באירוסין גרידא. אלא בנישואין דאלימי לאפוקי מרשות אחוה. ומעיילי, לרשות הבעל ואיצטריך הקרוב גבי שארו למעוטי ארוסה והקרובה אליו דגבי אחותו לרבות ארוסה דמאי טעמא איצטריך למכתב תרוייהו ואיפכא לא מצית אמרת דמסתבר