משכנות הרועים פו

בשנויה דהרב בהגה א"כ גם הרא"ש ל"פ אדרביה מוהר"ם

וראיתי לה' כנ"הג בחאה"ע סי' ק' בהגהב"י אחר שהביא תשו' מהר"ם בפ' נערה ודברי ה' מוהרשד"ם הללו תי' יתיב דהרא"ש מודה למהר"ם אלא דהרא"ש מיירי באלמנה שאין לה מזונות ואפי' בנזונת שניא היא שכבר מתה האלמנה ויצא לטעון ע"ד מוהרשד"ם דמי עדיף שיעבוד דמזונות משעבוד דכתו' אשה וכ"ח ע"ש. ונלע"ד אי מהא לא אריא דלענין דחשיבי נכסי דמיתנא ראוי עדיף שעבוד דמזונו' משעבוד דכתו' וכ"ח דבכולהו בעי אדרכתא ושומא ואכרזתא ומחוסר גובייאנא נינהו אבל למזונות לא דמי' וכדכתי' וה' ז"ל חזר והראה פנים דעדיף שעבוד דמזונו' משעבוד דכתו' וב"ח מטעמא אחרינא ושוב הוק"ל תשו' מהר"ם אהדרי וחלק בין נשבעה ללא נשבעה וס"ל למהר"ם כדעת הרמב"ם דלמזונות צריכ' לישבע ע"ש ולדידן דגרירי בתרי' דמר"ן דלמזונות אין צריך לישבע כמ"ש באה"ע סי' צ"ג ע"ש לא נפק"ל מדי דבלא נשבעה נמי נכסים דמיתנא משועבדים לה למזונות

וראיתי לה' תורת חסד סי' צ"ד שהביא תשובת מוהר"ם דפ' נערה ומ"ש מהרשד"ם עלה והר"ם ז"ל תי' יתיב שהיותר נכון הוא דהרא"ש ל"פ על דברי מהר"ם דכל שיש לה מזונות כל נכסי חמיה נקראי' ראוי ולא מוחזק והתם מיירי שלא היתה ניזונית מנכסי הבעל והאריך קצת ובסוף דבריו כתב והעולה מכלל דברי הוא שפסק מהר"ם קיים ואין מי שחולק עליו וכן הביא הרב המפה: סי"ק יע"ש עכ"ל. גם הרב בעל כרם שלמה בחא"הע סי' ע"ח מסיק וכתב אך אמינא דבנ"ד כיון דאיכא כתו' לגבות מנכסי ראובן למזונות אלמנתו אפי' איכא יותר מכדי אלמנת ראובן מנכסים מוחזקים כולם ראויים מיקרו כמו שמבואר מדברי מוהר"ם בפ' נערה וכו' ומה שיש לדקדק בדברי מוהר"ם ולענין דינא קם דינא דכולהו נכסי ראוים מיקרו כיון דנשתעבדו לכתו' אשתו ומזונותיה וכו' עכ"ל גם בח"מ ס"סי כ"א מוכח ודאין כדעת מהר"ם דכל שהיו נכסי האב משועבדים בחיי הבן למזונות ולכתו' שפיר מיקרו ראוי גם ה' יערות ביעקב סי' ך' אחר שפלפל בחכמה ולא הניח קרן זוית שלא נשתטח בה מסיק ופסיק וז"ל חזרנו לכללין אשר למדנו רבי' אפרים ז"ל דמוקמי' לה אדאורייתא דירושה דאורייתא ואמרי' לאשה אייתי ראיה דהני נכסים לאו ראויין נינהו ושקול ואע"ג דקי"ל שעבודא דאורייתא מ"מ לא אתי ספק דאורייתא ואפיק וראי דאורייתא וכו' ומכלל האמור נמצינו למדין דטענת הבנות הנשארות ובעליהן שטוענין. דכיון שהכל היה משועבד לכתו' אמן ומזונותיה וכו' דהיא טענ' מעלייתא והיו צודקין בה מן הדין דא דאמנה דכיון דאנן קי"ל כאנשי גליל הו"ל. כולהו נכסי' מוחזקי' לאלמנתו וראויין אצל יורשיו ושוב אין ב"ח ובכור ובעל בירושת אשתו נוטלין מהך דהוי ראוי ואין נוטלין בראוי כבמוחזק

גם הרב בני חיי בחא"הע סי' ק' כ' משם ה' בעל . פני משה דכוותיה דמהר"ם דפ' נערה נקטי' ואעפ"י שה' גו"ר בחא"הע כלל ד' סס"י א' דף ס"ד ע"ב הטיל חלשים על הקדשים כסברת מוהר"ם הלזו דלא למסמך עלה ע"ש כבר בא רעהו וחקרו ה' פרח שושן כלל ד' סי' א' שחלק עליו ובדף נ"ט סע"ג כ' וז"ל וה' גו"ר הוא יחיד בסברתו כאשר יראה הרואה את דברי הפוסקי' לך וגם ה' כרם שלמה פסק בפשיטות כההיא דפ' נערה וכו' והוא כדעת מרן ומוהריק"ש כנז"ל וכן פסק ה' תורת חסד וכו' עכ"ל. ואנן בדידן נהיגי לפסוק כמהר"ם היכא דלא פליג מרן הש"ע וכ"ש דחזי' למרן הב"י שהעתיק תשו' מהר"ם דפ' נערה ולא הביא עליו שום חולק ומורם מינח ניחא ליה לאוקמא באתרא דלא מסלקי האלמנה ממזונותיה וכמנהגנו א"כ הו"ל כולהו נכסי דאב משועבדים למזונות אלמנתו ושפיר מקרו ראוי ואין הכתובה נגבית מהראוי וא"נ חשבי לכתובה בסכי הנדוניא כב"ח כבר כתי' שדעת הש"ך דס"ל למרן הש"ע דגם ב"ח אינו גובה מהראוי ועיין בהכנ"הג בח"מ סי' ק"ז אות ז' בהגב"י אות יוד דמסיק וכ' דבפלוגתא דרבוואתא מוקמי' נכסי בחזקת יורשים והממע"ה וכעת מצאתי ראיתי לה' משאת משה ח"ב סי' ל"ה ולה' דבר משה. ואכתי פש גבן לברורי במלבושי ותשמישי הבית שנמכרו ברשות ב"ד אם הם בחזקת הבן כיון שעשה אותם לצורך נישואין אם זכה בהם ואשתו גובה כתו' מהם או"ד בחזקת אביו קיימי ואכתי איכא לברורי אם הוציאה אותם הנכסים לצורך מזונות כלה וחמותה והבת היורשת כיצד מחשבין ואם אלמנת הבן ניזונית מנכסי' המשועבדים לחמותה או לא

ובראש אמיר אעמוד בפ' נגמר הדין בהא דקי"ל המשיא את בנו הגדול בבית בכל תנאיו קנה הבן הבית דאמדו דעתו חז"ל כי מרוב אהבתו ושמחתו גמר ונתנו לו כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ז מה' זכיה והטור ש"ע בחא"הע סי' ע"ו ע"ש נסתפקתי במי שאין לו אלא בן יחיד והשיאו בבית עם שאר תנאיו אי קנה הכן אותו הבית או לא דפשי' דמאי דגמר וקנה הבן לאו למימרא דלאחר מיתת האב הוא דקנה אלא דמיד ולאלתר קנה כמ"ש בתשו' הגאונים אשר הובאו בספר כנ"הג שם אות א' בהג"הט ע"ש וקי"ל דב"ח דבן גובה את חובו מהך ביתא וב"ח דאב כיון שלוה אחר שהשיא את בנו א"נ בלוה וקנה ואח"כ השיא את בנו בה וכגון שיש לו בית אחרת לדור בו אלא שאינה מספקת כנגד חובו ובשלא כתב האב לב"ח ודאקנה מי אמרי' כיון דהאי מילתא כהלכתא בלא טעמא כדאמרי' עלה בגמ' גטין דף י"ד וב"ב דף קמ"ד מצי למימר שפיר הבו דלא לוסיף עלה וכדאמרי' בס"פ כל הנשבעין דף מ"ח ע"ב אמילתא דר"וש דאין אדם מוריש שבועה לבניו ע"ש ועוד בה דהכי מסתברא דבשלמ' כי אית ליה בני אחריני והשיא הגדול שבבניו ניחא ליה לאקנויי ליה מנתא טפי משאר אחים אבל כי לית ליה אלא חד ברא דדעתיה דאב כל נכסי דידיה לבריה קיימי לא אסיק אדעתיה לאב לאקנויי ליה ולא סמכא דעתיה דבן לקנות או"ד אדרבא איפכא מסתברא כ"ש וכ"ש דחדוותיה מסתייה דהשיא לבנו. יחידו ותלמודא לא נקט לה כה"ג משום דמילתא דפשיטא ומשום שאר תנאי דאיתא התם ואיכא למימר דבבן יחיד לא בעי' שאר תנאי

שוב מצאתי בתשו' ה' משפטים ישרים סימן ל"ו שנשאל על משיא בנו רך ויחיד בענין קנין הבית ומייתי עלה הך דהמשיא בנו ע"ש ש"מ תרתי ש"מ דאפי' בבן יחיד בעי' כל הנך תנאי דוק ותשכח ואכתי נשאר לנו לברר היכא דאיכא הכחשה בין האב והבן דהאב טעין דשייר בה מדעם והבן קטעין דלא שייר בה ולא מידי אי מנייהו מקרי מוחזק ואידך רמיא מילתיה עליה לאתויי ראיה מי אמרי' אוקי ארעא בחזקת מרא קמא הוא ניהו אבא או דילמא כיון דהבן מוחזק מתקנת חכמים אע"ג דרבנן גופייהו שרו תנאה לכי טעין הבן