משכנות הרועים עט

להשכיר לאחרים. ופשי' דפטור אלא בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר זה נהנה וזה אינו חסר ופשיטא דחייב לא צריכא דקבעיא ליה בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר מאי מצי א"ל מאי חסרתיך או דילמא מצי א"ל הא אתהנית וכו' והא דלא קאמר איפכא בחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר בזה נחלקו אבות העולם ז"ל דלדעת רש"י דפטור דלא הוי אלא גרמא בעלמא ודעת הרי"ף דפשיטא שהוא חייב שהרי חסרו ממון ועיין בהרא"ש והר"ן ז"ל ובטוש"ע שם סי' שס"ג ע"ש א"ל מתני' היא א"ל אי מתני' א"ל לכי תשמש לי שקל סודרא וכרך ליה הנה בהגמי"י בפ"ג מה' עבדים הק' דבירושלמי בפ"ח דברכות אמ' המשתמש בכהן מעל ור"ח כהן הוא וה"ר ב"ח נשתמש בו והצ"ע והנה דבר זה עמדו עליו גדולי ישראל ואיכא מ"ד דוקא בזמן שכהונתם עליהם בבגדי שרד אבל בזה"ז מותר ודעת הסמ"ג דבשכר מותר והכא שכר שמודיעו משנה זו שרי ליה מאריה ומור"ם בא"ח סי' קכ"ח. כ' דאסור להשתמש בכהן בז"הז דהוי כמועל בהקדש אם לא מחל עכ"ל וכתב הרב מג"א שם דהכהונה שלו ומצי מחיל דנהי דמצינו בגמרא וכו' דפ"ב דקמא דרמי בר חמא היה משתמש בר"ח שהיה כהן ואהמ"ר אין הנדון דומה לראיה דאה"נ אם הכהן עומד מאליו ומשמש אמרינן הכהונה שלו ומצי מחיל וכההוא עובדא דמייתי המרדכי שכהן א' עמד והציק מים ע"י ר"ת שמענו מקור הגה"ה זו אבל שהישראל אומר לכהן שמשני לא שמה מחילה והרב מנ"ד העלה דבדבר שיש לו הנאה מהניא מחילה אבל בלא הנאה לא מהניא מחילה וה"נ ר"ח אית ליה הנאה לידע מתני' ומחיל אלא דאכתי לא איפרוק מטעמא דרב"ח איך תבע ושואל חלקו בפיו להשתמש בכהונה וכדכתי' ועוד שמדברי הגהמ"ר לא משתמען מלוהי גם רב תנא הוא ז"ל בפ"ג מה' עבדים דין ח' נת' שצריכים אנו לדברי הסמ"ג לתרץ ההיא דפ' כיצד הרגל וכו' ע"ע ולע"ד לפום מאי דכתיבנא אכתי לא פלטן ובקרב ימים נדפס ס' הבהיר ברכי יוסף למופת דורינו ה' מוהרח"א נר"ו אגב אסיפא שיורי ברכה ולשם האריך פלפל בחכמה לא הניח דבר קטון וגדול כמדתו לכל רוח מבינתו ע"י ובעא למפשט מהא דתנן הבית והעליה וכו' ה"ז דר בבית עד שיתן לו יציאותיו הא שכרו לא זה נהנה וזה לא חסר פטור וכו' וצל"ד לפ"ד ה' ז"ל דס"ל לרש"י דמ"ד חייב דוקא של"מ אבל מדעת פטור מאי בעי למפשט מהתם דבונה מדעת הוא ר"ל בידיעת הבעה"ב ומדעתו פטור מיהו חזיתיה להנמק"י שהק' ויכפוהו וכ' שכבר הק' כן בירוש' ואוקימנא בדליתיה קמן ע"ש ומה שהארכתי בזה לקמן במערכת אות ש' סי' ע"ג ומצאת כי תדרשנו והדר מייתי דפליגי בה אמוראי אליבא דר"י דרב כהנא משמיה דר"י אמר א"צ לעלות לו שכר ור' אבהו משמיה דר' אמי אמר צריך ואמר ר"פ דהא דהא דר"א וכו' מכללא איתמר דתנן גבי גזבר של הקדש טול אכן או קורה וכו' בנאה לתוך ביתו ה"ז לא מעל עד שידור תחתיה ש"פ ואמר שמואל והוא שהניחה ע"פ צרופה וא"ר אבהו קמיה דר"י משמיה דשמואל זאת אומרת הדר בחצר חברו של"מ צריך להעלות לו. שכר ופרש"י מדקתני דכי דר תחתיה חייב אע"ג דשל"מ עבד עכ"ל ר"ל שאם היה מדעת הקדש שכיר חייב. ואיכא למימר אבל של"מ פטור אבל כד. אשכחן דשל"מ הקדש נמי חייב ה"נ הדר בחצר חברו אע"ג דשל"מ נמי חייב ודחי איהו סבר מדאשתיק מודה ליה ולא היא אשגוחי לא אשגח ביה כדרבא דאמר הקדש של"מ כהדיוט מדעת דמי עכ"ל ר"ל הדר בחצר חברו כיון דשל"מ א"צ להעלו' לו שכר ושאני הכא גבי הקדש דחשיב מדעת כיון דאיכא שכינה חשיבה דעת כהדיוט מדעת ואתה תחזה דשי' רש"י דמדעת פשי' דחייב והיינו הא דק"ל להתוס' דשל"מ לאו דוקא אלא אורחא דמלתא נקט וה"ה מדעתו ר"ל לעולם אפי' מדעת נמי פטור דמאן דפטר ל"ש מדעת ל"ש שלא מדעת ומאן דמחיייב סבר אפי' של"מ נמי וכ"ש מדעת ואפשר דמהאי טעמא נקט בכולהו שמעתתא שלא מדעת לאשמעינן רבותא דאי איכא מ"ד דחייב אפי' של"מ אלא שהתוס' אורחא דמלתא נקט דאי מדעת לא היה מניחו לדור מעיקרא ומה שחי' הוא דבהקדש הוי כמוחה באדם הבא ליהנות שיתחייב במעילה כהדיוט מדעת ר"ל כהדיוט המוחה בדר שלא ידור וכ"ה במקו' לשם מ"ש. רבינו ישעיה והרשב"א בשינוי קצת ולפי שי' הני רבוותא מ"ד א"צ בין מדעתו בין של"מ עד שיתנה עמו להעלות לו שכר או שימחה בו שלא לדור ומ"ד כך לי מדעתו כשלא מדעתו בין המחה בו או לא המחה וסד"א דר' אבוהו כיון דבהקדש אינו מוחה אמאי חייב אלא ש"מ דלא בעינן המחאה הילכך בכל גוונא לדחי דהתורה היא המוחה ביד הנהנה להתחייב בקרבן מעיל'ה

ומצאתי עוד במקו' למציעא במ"ד לדף צ"ט אהא דאמרי' הקדיש דשל"מ כהדיוט מדעת דמי שכ' משם הרא"ש ז"ל פרש"י ז"ל וכו' וק' דשל"מ לאו דוקא דר"ש ידע ולא מיחה בו דאמר אחולי קא מחיל ליה וניחא ליה אלא ה"פ כהדיוט מדעת כלו' שידע ומיחה בו וכו' ע"ש וכשי' הראב"ד והריטב"א אשר הובא שם גם הרב מע"ח בחי' לפ' כיצד הרגל כתב כן בפשי' נמצאת אומר מדעת כ"ע ל"פ דחייב כי פליגי של"מ ולדעת התוס' ושאר רבוותא של"מ דנקט תלמודא אורחא דמלתא ומאן דמחייב מחייב בתרווייהו ומאן דפטר פטר בתרווייהו אמור מעתה דברי ה' תר"ד שגבו ממני היכן מצא ס' זו לרש"י ז"ל וס' התוס' גם מ"ש ה' ז"ל וי"ל דרש"י נמי לא מחלק בין מדעתו לשל"מ אלא גבי זה נהנה וזה אינו חסר דעלה קאמר כיון דלא חסר והוי נמי מדעת ודאי פטור הנהנה אבל הכא דזה נהנה וזה חסר אפי' מדעת נמי אינו מחוייב על חסרונו עכ"ל ולפ"ז ק' דכי מצדד אלימא בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר פשי' זה נהנה וזה חסר הוא וכו' תק"ל דא"ה אמאי נקט בבעיא הדר בחצר חבירו של"מ דמשמע הא מדעת פטור דכיון דזה נהנה וזה חסר אפי' מדעת חייב וכן כי דחי רבא הא דבעא רמב"ח למיפשט דתנן נהנית משלמת מה שנהנית דזה נהנה וזה חסר הוא תק"ל א"ה מאי איריא דקתני הניח פירותיו ברור דמסתמא הוי של"מ אפי' אי הוי במקו' דהוי מדעת חייב אלא עכ"ל משום דאפקורי אפקוהינהו ולא חשיב זה חסר ושפיר פשי' רב"ח ואעפ"י שיש ליישב דבריו בזה. מ"מ כבר ביררתי שא"א לזה ס' זו לרש"י וכדכתי' אמנם לענין דינא נלע"ד פשי' דפטור לכ"ע דהתם שאני שהוא מאליו בא ודר בחצר מ"ה פליגי בה אבל בנ"ד שהיה. בן חמיו מסדר סדר המערכה לתת אכלם בעתו באשר היתה אמנה בשנים קצובות הדעת נותנת דודאי לשם מחילה הוא דיהיב ליה ודמיא למ"ש מרן ז"ל שם בשם הרשב"ץ ז"ל ופסקו מור"ש ז"ל שאם א"ל דור בחצרי. שהוא פטור אע"ג דחצר לא קיימא