משכנות הרועים עח

מוהראנ"ח ולחם רב ומה שנסתפק בזה ה' מוהר"א ששון ז"ל ע"ש. וגם אתה ידעת מ"ש התה"ד. סס"י ש"ל ומה שהוסיף ע"ד ה' גו"ר בחאה"ע כלל ד' סי' ט' דעיקר דינא אין אמש"ל דאיתמר עלה הבו דלא לוסיף עלה ובכל דהו אמרינן דבכה"ג לא אתמר הא דירוש' ע"ש ע"כ היותר. נכון לפשר ביניהם גם כי יורשי הלוה ואלמנתו והבנות בנותיו העניים והאביונים עוללים שאלו לחם פורש אין להם וכבר אז"ל משפט וקרוי צדקה זה דין הפשרה. וכך עלתה הסכמתנו והסכימו עמי אחי ורעי ה' מוהר"ר דוד טייב וה' מהרי"ט בעל ערך השולחן וה' מהר"י הכהן וה' מהר"ד פ'רנקו ובכך נגמר הדין ופשרנו ביניהם במה שהוא תועלת ליתומים

והנה בעתה שמעתי מהמורשה שכשעמד בפני א' מהב"ד נר"ו עם היורש ותבע ממנו שארית החוב טען שאביו א"ל שאינו חייב לו אלא מה שפרע לו ומה שחייב ביתר ע"כ הוא מצד אונס ושמסר לו מודע' ע"ז והוציא שעד המודעא ומסרו ליד הב"ד נר"ו א"כ איפוא הוי הודאת היורש שאביו א"ל שלא פרע וממילא רמינן שבועה על המלוה ושפיר שקיל בלא שבועה אם נתברר לב"ד דהך שטרא דמודעתא לית ביה ממשא וגם יורשיו נוטלין מה שזכתה להם התורה הקדוש' שתתעלה בבי"א

ומעתה עת לדבר ואען ואומר אם היורש עכשיו מכחיש בהאי אודיתא שפיר שמעינן ליה דקי"ל כל הודאה שאינה בג' כמודה חוץ לב"ד דמי כמ"ש מרן בש"ע סי' נ' ומ"ש עליו מור"ם ז"ל כבר גדולי האחרונים נתחבטו בזה והש"ך ז"ל זו הלכה העלה דלא הויא הודאה וכמו שהאריך ע"ד מוהרח"א ז"ל בס' ברכי יוסף שם דף וכ"ש אי מכחיש ואומר שלעולם לא הודה כמ"ש ה' מוהרשד"ם ז"ל ח"מ סי' ס' וכמו שהארכתי במערכת אות ח' מדין חזקה ע"ש וכי מבעיא לי בעודו עומד בהודאתו דמצי אמיה למימ' ליה לאו כל כמינך שתחוב לי בגביית סכום כתו' ולא מהימנת לי דאין לי מקום לגבות אלא מחזקת קרקע זו ומכי מיית לוה והדר מלוה אתרע לשטרא והנה קמא ארעא לפירעון שטר כתו' ולא מהימנת לי בהאי אודיתא וא"נ דיהבי' לה כל. דילה והשתא זכייה היא בהאי ארעא מפאת כתו' אי מייתא האם ונפלה ארעא לגבי היורש מי מהניא הך הודאה למפרע אי הדר ביה או לא קושטא קאי דבקרוב לזה דן את הדין ה' בית דוד בחאה"ע ה' ט"ל דשפיר מהניא למפרע אע"ג דבהאי שעתא לא מהניא ולא מידי אמנם בן גילו ה' מוהריק"ו ז"ל בר פלוגתיה בהא וכבר עמדתי ע"ז באותו פרק ובאותו מקום

ואכתי נשאר לנו לברר דאי השתא אכתי בהימנותיה קאי ואזיל ומודה דאביו לא פרע שארית החוב כמדובר והאלמנה הלזו שטר כתו' ע"פ מנהג הק"ק פורטוגיזי יצ"ו ושם כתו' לאמר שאם הבעל שייר אחריו שיעור ב' כתו' תטול כתו' מושלם ואם לאו חולקין עזבון נכסי המת בין האשה ובין יורשי הבעל ובנ"ד שלא הניח שיעור כתו' א"כ דינא הוא עפ"י התקנה הנז' לחלוק האלמנה עם היורש ונמצא היורש זוכה בחצי העזבון וכיון דאיהו מודה ואזיל דאביו לא פרע זוכה המלוה בחצי העזבון הוא או יורשיו מי מצי אמר יורש הלוה אנא בעינא למיגביה לאימי כל כתו' כדת של תורה ולא אחלוק עמה בנכסים כמשפט התקנה או"ר אערומי קמערים ולא אהני לרמאה רמאותיה הנה בזה ראיתי שאלה ז"ל כלל נ"ה סי' ז' והביאה הטור באה"ע סי' קי"ח בקהל מולינא כך היא תקנת. כתו' ומתו הבנים ולא גלו דעתם במאי ניחא להו ויצא שט"ח על האב ועמדו היורשים ואמרו אין רצונינו לחלוק עם אמנו ותגבה הכל ואין לב"ח ממה לגבות וטעין הב"ח כיון שהבנים מתו ולא גילו דעתם אין סהדי דהוה ניחא להו לחלוץ שיפרעו חוב אביהם והיורשים טענו אנו במקום אחינו וכשם שהם יכולים לוותר כך אנחנו והשיב כל שלא גילו דעתם במאי ניחא להו עמד הדבר על דין תורה ואומדן דעת הוא שהחפצים שתגבה אמם ממה שיגבה ב"ח עש"ב הרי שלך לפניך בין לדעת השואל בין לדעת הרא"ש ז"ל אי אמר יורש אנא בעינא שתגבה אמי כל סכי כתו' ומפקע ב"ח שומעין לו שאמר כהלכה להעמיד הדבר על דין תורה א"כ בנ"ד דמצי מוותר לאמו אלא שאם מתה ולא נשבעה על כתו' אי קאי בהימונתיה בהך הודאה שפיר גבי מניה אבל אם נשבעה על כתו' ומתה אינו חייב לשלם כלום דלאו מנכסי אבוה קא יירית אלא מצד האם וזה ברור לענ"ד המעט הוא וע"ע לה' מוהרח"ש ז"ל בח"ג סס"י ס"ב

(צו) אכילה ראובן נתאכסן אצל שמעון קצת ימים ופנה והלך לדרכו ויהי בשובו לעיר אשר דר בה ראובן מעצמו ומאליו בא לבית ראובן ובחומותיו כאשר היתה באמנה אתו בפעם ראשונה מפתו יאכל ומכוסו ישתה ויהי כי האריכו הימים במספר ירחים גמר בדעתו ללכת לדרכו עמד ראובן ותבע ממנו דמי אכילתו באמור אליו בפעם א' אני הזמנתיך אצלי מדעתי ורצוני ולשם ג"ח נתכוונתי אך בזאת הפעם מי הביאך עד הלום ולא נתכוונתי להאכילך אלא ע"מ לקבל פרס והאורח משיב אמת שאני מאלי ומעצמי באתי בפעם שניה וטעמא דידי לקיים מילי דאבות לעולם אל ישנה אדם מאכסנייא שלו דכתי' וילך אברם למסעיו וה"ט משום דפוגם ונפגם עמד השואל ושאל דבר מי יקום עפ"י התורה ויבא שכ'מה

זאת אשיב הלא זה הדבר מקור נפתח במימר קדישין ראשית מאמר שאול נשאל ה' תה"ד סי' שו"ז בראובן שהשיא בתו לשמעון וקבל עליו לזון את חתנו ואשתו שנים קצובות ואחר כלות הקצבה לא עצבו ויאכל וישת עמו ב' או ג' שנים אחרים בשתיקה שלא תבע ממנו מאומה ויהי אחר הדברים האלה ערער ראו' על חתנו שיפרע לו דמי מזונו ומזונות אשתו והשיב דחייב לשלם לו ואעפ"י שראובן איש. עשיר ואין דרכו להאכיל א' בשכר מ"מ שהניזון נהנה חייב לשלם. מה שנהנה ודמיא לחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר שאם לא ידור בחצר זו צריך למיגר בחצר אחרת דחייב לשלם דמי שכירות ה"נ דכוותה במאכיל את חתנו אע"ג דחמיו גברא דלא עביד להאכיל בא' בשכר כיון שנהנה הניזון חייב לשלם לו דמי אכילתו ואע"ג דכולא ההיא שמעתא לא נקיט אלא הדר בחצר חברו שלא מדעתו משמע שא מדעתו פטור והכי פרש"י אהקדש של"מ כהדיוט מדעת: דמי התוס' דחו בפשי' אף בלא ראיה דלא פרש"י עכ"ל ואנכי עפר ואפר לא הבינותי דבריו דסוגיא בדוכתא הכי איתא בפ"ב דקמא דף ך' א"ל ר"ח לרמי בר חמא לא הוית גבן באורחא בתחו' דאבעיא לן מילי מעלייתא. א"ל מאי מילי מעלייתא א"ל הדר בחצר חברו של"מ צריך להעלות לו שכר או א"צ להעלות לו שכר א"ל ה"ד אילימא בחצר דלא קיימא לאגרא שאין דרך בעל החצר להשכיר וגברא דלא. עביד למיגר שזה הדר יש לו משלו מקום אחר לדור בו לא נהנ' שהרי זה יש לו מקום לדור. בלאו"ה וזה אינו חסר כיון שאין דרכו