משכנות הרועים תשעח

ליה מהדרנא ובריא בחיובא לאהדורי ליה מאי דשקיל מניה וכן אם המקדש מעכב בנישואין פשיטא לענ"ד דזכה האב כי קא מבעיא לי דקבעו מדעת שניהם ובתוך הזמן פגעה מד"הד בה מולא דמאן גרים ובמשכיר בהמתו ומתה בחצי הדרך דאם אמר לו בהמה זו דנותן לו שכרו של חצי הדרך ואין לו עליו אלא תרעומת דוקא שמסר לו כחושה כמ"ש בטוש"ע סי' ש"י התם ה"ט משום דנהנה מיהא מחצי הדרך שהלך והכא מאי מי אמרינן דאהנו ליה קידושין שלא יקדמנו אחר ומור"ם מסיים בה והיינו שיוכל למכור סחורתו שם או שיוכל לשכור חמור אחר עד מקום שרוצה לילך אבל בלא"ה אינו נותן לו כלום משכרו דהא לא מהני ליה מידי עכ"ל ובנ"ד שסו"ס לא אהנו מעשיו מידי

איברא דגבי שוכר ספינה זו להוליך בה יין ונשפך היין פסק מרן בש"ע שם סי' שי"א ס"ד אם נתן השכר אינו יכול להחזירו ואם לא נתן לא יתן ועיין בסמ"ע סק"ו וגם פועל שנאנס בין שיודעים שניהם הבע"ה והפועל או שאינם יודעים הוי פסידא דפועל ואם קבל השכר א"צ להחזיר כלום כמו שפסק מור"ם ז"ל רי"סי של"ד וכ"ש בנ"ד דהתנאי היה על נתינת הרשות לקדש והרי כבר קדש ומזלא דידיה גרם

וראיתי לה' מוהראנ"ח ז"ל ח"א סי' ג"ן דאתשיל במי שחייב את עצמו לתת לחבירו סך מה שיפייס את פ' לכתוב לו שובר וכתב לו שטר והפקידו ביד שליש ומת אותו פלוני ומסיק דיחזיר את השטר ע"ש ולא דמי חדא דאכתי לא עשה ולא כלום והכא הרי כבר קדש ועוד דהתם עדיין לא קבל שכרו משא"כ בנדון דידן שכבר זכה במקחו וקדש וק' להוציא מידו

(טו) תפיסה. קי"ל התופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא קנה אלא היכא דהתופס נושה כלוה קנה חבירו כמ"ש בטוש"ע ר"סי ק"ה ודעת מרן בב"י כדעת הטור דה"ק לא מבעיא אם תפש בבת א' כשיעור מה שחייב לו וכשיעור מה שחייב לחבירו דמגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבירו אלא אפילו שבק לנפשיה ותפס לחבריה קנה חבירו ע"ש ואחריו נמשך הרב הלבוש ז"ל ובאמת שהדברים בלתי מובנים לענ"ד דאין חלות למגו אלא במאי דהו"מ למזכי ביה לנפשיה ולא הוה קרינן ביה ח"ל דבע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה והאי גברא שבק לנפשיה ויהיב לחבריה שפיר אמרי' דקנה חבריה דלא חב לאחריני הוא דמ"ל אי שקיל איהו או שקיל חבריה אבל אי תפיס טפי ממאי דמסיק ביה בהך טופיינא דשקיל הוי חב לאחרים ומאי אולמיה אי תפיס בב"א או בזא"ז וה"נ דכוותה במציאה או פאה אי הוה בעי הוה מצי למזכי בהו לנפשיה השתא נמי דזכינהו לאחריני שפיר דמי אבל במידי דאיהו לא מצי למזכי בהו מהיכא תיתי לזכות בהו לאחריני. ובמה שנתקשה מרן ז"ל בלשון הטור שכתב אם ראובן חייב ג"כ ליהודה מהני מה שתפש לצורך שמעון אע"פי שלא תפס לצורך עצמו וכו' עכ"ל דמשמע דטפי עדיף כשתופס לצורך עצמו ואח"ך תפס לצורך חבירו מכשתפס לצורך חבירו קודם שיתפוס לצורך עצמו ע"ש אחה"ר אינו מוכרח והטור ה"ק ל"מ אם תפס לצורך עצמו דודאי מהני מדי דהוה אבע"ח מאוחר שקדם וגבה דמה שגבה גבה אלא אפילו גבה לצורך שמעון דהוי תופס לב"ח במקום שחב לאחרים אפי"ה זכה שמעון כעני הזוכה לעני אחר דזכה אותו עני וה"ט משום מגו דאי בעי זכי לנפשיה זכי לחבריה וכן מתבאר מדברי הרב בע"הת ז"ל שער ס"ז ח"ב סי' ה' שכתב והיכא דתפיס לב"ח במקום שח"ל אך היה הלוה ג"כ חייב לזה התופס ומניח עצמו ותופס לצורך אחר והוא ח"ל מהו מי אמרינן מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה וכו' דהא במציאה דאית להאי מגו קנה חבירו והאי נמי דכוותה היא דהיכא דהוי חייב לתופס כי תפיס לב"ח חבריה קני ב"ח עכ"ל הא קמן דכל עצמו לא אתא לאשמועינן אלא בחוב דמצי למזכי ביה לנפשיה מצי למזכי ביה לחבריה אבל לא יותר מחובו דמהיכא גמיר לה ושמועות הבע"הת ז"ל שגורות בפי הטור ז"ל ודברי הגד"ת ז"ל בזה אינם מובנים לענ"ד וכבר הושג מהכנ"הג ז"ל שם. ובפ"ק דמציעא דף ח' ע"א קאמר רב"ח מדקתני שנים שהגביהו מציאה קנאוה וא' המגביה מציאה לחבירו דלא בעי למזכי בה איהו נמי לא אמרינן מגו דאי הוה בעי הו"מ למזכי בה אלא עד דאי' ליה זכו בגווה ע"ש והיינו דאשמועי' מועי' הבע"הת והטור ז"ל דלא תימא ה"מ היכא דתפיס מאי דתפיס לדידיה ולחבריה דלהאי חזי כוליה ולהאי חזי כוליה וכדדחי רבא אלא אע"ג דלא תפיס לדידיה ולא כלום אפי"ה קנה חבריה הואיל והוה חזי למזכי ביה לנפשיה ואהא דמייתי תלמודא התם דף ט' ע"א אהא דתנן מי שלקט את הפאה ואמר ה"ז לעני פ' ר"א זכה לו וחכמים או' יתננה לעני הנמצא ראשון וכו' איתא עלה אמר עולא מחלוקת מעשיר לעשיר וכו' אבל מעני לעני דברי הכל זכה ליה דמגו דזכה לנפשיה זכי נמי לחבריה ופירש"י ז"ל שם מי שלקט את הפאה אדם דעלמא שאינו בעל השדה דאי בבעל השדה לא אמר ר"א זכה דליכא למימר מגו דזכי לנפשיה דאפילו הוא עני מוזהר הוא שלא ללקט פאה משדה שלו כדא כדאמרינן בשחיטת חולין לא תלקט להזהיר העני על שלו עכ"ל והאי דנקט רש"י ז"ל ר"א לאו דוקא דלרבנן נמי השתא דבעי' למימר דמעני לעני כ"ע מודו דאמרינן מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה דליכא אלא חד מגו לא משכחת לה אלא בשדה שאינה של עני דבשל עני איהו גופיה ל"מ למזכי בה לנפשיה כיון דלדידיה קמזהר רח' לא ילקט פאה שלו ואפי' לר"ן דאמר מעני לעני מחלוקת היינו דלרבנן לא אמרינן מגו ולא משום דאיהו גופיה לית זכייה בגווה אלא עכ"ל דמיירי שאינה של עני

ועדין צריכין אנו למודעי בעשיר דאמר ר"א דזכה לו משום דאי בעי מפקר נכסיה והוי עני ובכלל נכסים האי שדה ולכי הוי עני מצי למזכה בפאה לנפשיה דהשתא האי שדה לאו דידיה הוא דהא אפקריה ומאחריני הוא דזכי ומצי למזכי לאחריני ודכוותה בעני איכא למימר לר"א דאמר תרי מגו למימרא אפי' במגו נמי משכחת לה תרי מגו ובשדה שלו דאמרינן מגו דאי בעי מפקר להאי שדה והדר זכי בפאה לנפשיה ומגו דזכי לנפשיה זכי נמי לאחריני ולפ"ז עולא אמאי לא קאמר דמעני לעני פליגי ובשדה של עני דל"מ למזכי בפאה לנפשיה אלא עד דמפקר ליה ולר"א אמרי' תרי מגו וזכה לו ולרבנן תרי מגו לא אמרינן ועלה בדעתי דשמיע ליה לרש"י ז"ל דסבר עולא כיון דהאי שדה כבר אחייב ליה בפאה כי אפקר נמי לא מפקע ליה מהך חיובא משו"ה לא מצי לאוקומה אלא בשדה שאינה שלו ובמקו' לשם כתב משם הרא"ש ז"ל דלא הוצרך רש"י ז"ל לפרש כן אלא משום מעני לעני ע"ש וכבר כתב דתק"ל לעולא אמאי לא אוקים לה מעני לעני ובשדה של עני