משכנות הרועים תשסז

למעשיו דאי לא"ה י"ל הא דשתק כי היכי דלהוי קרוב לשכר ורחוק להפסד וה"נ בענין זה שאם יהיה הפסד יהיה לנפשו ואם יהיה ריוח יהיה לאמצע כדין כל המשנה ע"ש והוא ז"ל הלך לדרכו בסמ"ע שם סקל"ה מיהו מלשון הש"ע סי' צ"ג דלא זכר על דל שפתיו אלא טענת ההודעה לא משמע הכי אמנם לפום מ"ד בעניו' דהשו' הלוה אחיו משתדל בעסק השות' חשיב גלה דעת רצונו דניחא ליה ובכ"הג שתיקה כהודאה דמיא ולכך העתיק מרן בש"ע ענין ההשתדלות בשותפות כמדובר

אמור מעתה דעת הסמ"ע בדעת מרן הש"ע דשתיקה לחוד לא הויא כהודאה אלא עד שיאמר רוצה אני וכן בקדש חזיתי לה' מוהריב"ל ז"ל ס"א ס"י דודאי לא מצית אמרת דהרא"ש ז"ל פליג ובסי' קע"ו סט"ל קצר לשונו וסמך על מ"ש בסי' צ"ג ועיין סקע"ט דהכי פשיטא ליה בדעת הרמב"ם ז"ל שהעתקנו ודייק מלשון הרמב"ם ז"ל כדוקיין

ולפ"ד ז"ל הטור דגריס בשאלת אביו ז"ל וראובן ידע וכו' אלמא דס"ל להטור בדעת אביו דשתיקה לחוד מהניא והטור בסי"ו העתיק דברי הרמב"ם ז"ל להלכה קבועה ולדברי הרב מוהריב"ל דהסכמה דשתיקה לא מהנייא אלא בדבר שפתים א"כ דברי הטור סותרין זה את זה אם לא שנאמר כדכתיבנא דכיון דראהו שהוא משתדל בעסק אהניא הך שתיקה. שוב מצאתי להכנ"הג ז"ל שם אות רי"ד בהגהב"י עמ"ש מרן דאמאי איצטריך לטעמא דתועלת השות' תירץ דזהו נתינת טעם למה שראה ונתפייס לזה סמך הרא"ש ז"ל טעם שהיה תועלת בשות' וכו' ע"ש ואפשר שזה ג"כ דעת הרב מוהריב"ל ז"ל. שו"ר לה' מוהראנ"ח ז"ל ח"א סי' ס"ה שנשאל ה' מוהר"ש יפה ז"ל על רזא דנא ושקצת מהמעיינים אמרו שהרמב"ם והרא"ש ז"ל פלגן בהדייהו ע"ש ודברים הללו אח"הר אינם מובנים דא"כ קשה על הטור דפסק תרי סתמי דפלגן אהדדי וה' מוהר"ש יפה ז"ל בסו"ד השיא דברי הרא"ש ז"ל לענין אחר דלא פליג על הרמב"ם ז"ל

גם אשו"ר לה' משפט צדק ח"ב סי' ז"ן דף ק"ג ע"ג שכתב שגם הוא ז"ל כתב בתשו' אחרת בדעת הרמב"ם כמ"ש הרב מוהריב"ל ז"ל וביישוב דברי הטור ז"ל דסתם לן כהרמב"ם והרא"ש ז"ל תי' כמ"ש הכנ"הג והרב דברי ריבות סי' קל"ד כתב דאם כתב לו שנתרצה לא מצי למהדר ביה דהו"ל כמ"ד ליה בפי' ע"ש

וראיתי לאבי התעודה מוהרימ"ט ז"ל ח"א סוף סי' ק"ו עמד וימודד אר"ש אי שתיקה לחודה חשיבא כנתרצה ובתו"ד כתב אבל בשתיקה בעלמא לא מצינו בשום מקום שתהא בשתיקה שום חיוב ולא שום נתינת רשות וכו' ואשכחן בעלמא דשתיקה לאו כהודאה דמיא אלא אי עביד מעשה וכו' אבל בשתיקה לחוד לאו כלום היא חיוב וכו' עכ"ל ומהתימה מה' ז"ל שלא נתעורר מדברי הרמב"ם והרא"ש והטור ז"ל הניתנים למע' ולהסתייע מדברי מוהריב"ל וה' דברי ריבות ולגלויי דעתא להיכן דעתו נוטה בדעת הרמב"ם והרא"ש והטור מאחר שעמדו עליהם גדולי ישראל ובח"ב סי' מ"ה כ' ע"ד השואל דבעי למילף מהך דפרק חזקת דשתיקה לחודה הויא מחילה ואהדר ליה ה' ז"ל דהא אשכחן בכ"ד דהויא מחילה כגון וכו' והדר מספק"ל בהיכא דלא הוייא \ מחילה כגון הכא בתרי שני דלא הוייא חזקה ולא מחיל מהו למהדר ביה נהי דמסתמא לא אמרינן דמחיל אבל בבא לצאת ידי שמים שהודה יש. ללמוד מכאן דהוייא מחילה וכו' ע"ש וצריך להתישב בדבר

וראיתי לה' מח"א ז"ל בנמוקיו על תשו' הרב ז"ל שכתב ואהמ"ר אתמהה שלא ראה מ"ש מרן הב"י על תשו' מוהרי"קו ז"ל דלא גריס בדברי הרא"ש ז"ל וידע ע"ש והאחרון הכביד דשם סימן קי"ב נשאל בשליח ששנה מדעת משלחו שהוא בע"ה . וכשהודיעו שרטט וכתב לו מה שעשית כבר עשוי והשיב כל שלאחר מעשה אמרה לאו כלום היא ומסיק וכתב ובנ"ד הגם דאמ"ל מה שעשה עשוי לאו ריצוי הוא דה"ק ליה מה שעשית כבר אין להשיב דאין אחר המעשה כלום וע"ע אין רצוני לאבד את זכותי אלא שידו על העליונה רצה נוטל את שלו רצה נוטל את חליפיו ומה שעשה לזכות עשוי אבל לחובה אינו עשוי וכו' ועוד שלאחר מעשה אפי' אמר דברים שמורים שהוא מתרצה לאו מידי הוא כדאמרינן בפרק א"מ גבי בוסתנא דמרי בר איסק ה"נ משום כסופא הוא דכתב ליה הכי וכו' ע"ש ולפ"ד מ"ש הרמב"ם ז"ל והסכים לדבריו ר"ל בשפה ברורה ודעת שפתיו ברור מללו ולא מלשון שמורה שנתרצה סגי ליה וכ"ש בדשתק דאמ"ל כדי שתהיה ידו ע"הע כדכתב הרב ז"ל והרב הדרישה ז"ל כמו שנאמר מיהו מאי דתלי הרב בטעמא דכסופא מהך דבוסתנא וכו' נראה לענ"ד דלא ראי זה כראי זה דהתם ה"ט דכיון דירדו שלא מדעת בעלים ודאי כסיפא להו מילתא ותלינן בה שפיר דילמא משום כסופא הוא דאמר ליה הכי אבל בענין משא ומתן של שות' הא קא חזינן דבכל יומא ויומא אתגורי אתגור ודינא ודיינא ועוד מאן לימא לן דאפילו על ידי הכתב שלא בפניו איכא למתלי בטעמא דכסופא דיו לבא מן הדין להיות כנדון ויפה דן ויפה הורה הרב דברי ריבות ז"ל סי' קל"ד דהסכמה ע"י הכתב מהנייא שפיר ואל תשיבני דה' דברי ריבות ז"ל מיירי בהסכים עמו קודם מעשה דבכ"הג ליכא משום כסופא וה' מוהרימ"ט ז"ל מיירי לאחר מעשה הוא דקאמר דהרב דברי ריבות ז"ל מייתי סייעתא לדיניה מדברי הרמב"ם בעבר ואח"כ הודיעו והגם דיד הדוחה נטויה לדחות ולומר דהכי קא גמיר מדברי הרמב"ם ז"ל דאפילו לאחר מעשה אם אח"כ נתרצה ש"ד אמנם על ידי כתיבה ל"מ אלא קודם מעשה הא ודאי בורכא היא

וראיתי לה' פמ"א ז"ל ח"א רי"סו פ"א דפשיטא ליה בדעת הרמב"ם ז"ל כדעת הסמ"ע וה' מוהריב"ל ז"ל דבעינן עד שיסכים עמו בפירוש ע"ש ולא נרגש מתשו' הרא"ש ומוהרי"קו ז"ל גם בסימן פ"ט דף ק"ס ע"ד פסק כדעת הסמ"ע ומוהריב"ל ז"ל ע"ש ובח"ב סו"סי ע"ח דמייתי מדוכתי טובא דשתיקה כהודאה דמיא והם מהראיות שהביא הרב מוהרימ"ט ז"ל ח"ב סי' מ"ה והתימה שהעלים עין של מעלה מתשו' זו מיהו לענין דינא שפיר פסיק ותני כיון דקודם שהכניס הפשתן הוה מצי לממחא בידיה ולא מיחא שתק"ו יחדו דשתיקה דקודם מעשה פשיטא דכהודאה דמייא וכן מצאתי להרב מוהר"א קובו ז"ל בס' אדרת אליהו ס"סי ק"י דף ס"ב ע"ג שכתב דלאחר מעשה בעינן עד שיאמר בפירוש רוצה אני וכדעת הסמ"ע וה' מוהריב"ל ז"ל ע"ש וצופה הייתי להרב תפארת שמואל בנמוקיו לטוש"ע סי' קע"ו סל"ח שעל מה שכתב הרא"ש ז"ל והדין עמו ויטול הריוח וכו' כתב ז"ל משמע דמטעם