משכנות הרועים תשסג

המזונות וכו' עכ"ל ויש לצדד בדברי הרב ז"ל אי מיירי דוקא כשמלוה ראשון הלוה לגוי עד זמן מוגבל מלתבוע הקרן וקצב לו רבית בעד כל חדש דינר א' ופורע לו מדי חדש בחדשו וכההיא דהפוסק לזון את בת אשתו שבכל יום הוא מעלה לה מזונות עד תום הזמן שקצב לה אבל אם אין זמן מוגבל לההלואה לא אמרה הרב ז"ל או"ר ל"ש איברא דממ"ש אח"כ הרב ז"ל והטענה ג"כ שאמר כגון דאי בעי למפרעיה ולסלוקיה מצי לסלוקיה נמצא שלא חל אלא בו ביום וכו' עכ"ל נראה פשוט דזמן ההלואה אינו מוגבל מעיקרא או מוגבל ועבר הזמן וניאותו להמשך הזמן אפי"ה פסיק ותני הרב ז"ל כיון דשעבוד של קרן קדם ה"נ רבית המתרבה והולך כל אימת דלא פרעיה לוי מאליו ומעצמו ושפיר מייתי מסיפא דהך מתני' דהנושא דקתני דפקחין היו כותבין כל ומן שאת עמי וכו' שאם מת הוא או גרשה פטור והרי הוא בידו לגרשה ולהפקיע חובת הבת אפי"ה גובה מהמשועבדים בחייו כשאין לו בני חרי לזון את הבת ואע"ג דלא קתני מתני' אלא מתו נזונות מהמשועבדים פשיטא דלאו דוקא כיון דקתני הרי זה כב"ח וב"ח ל"ש בחייו מלאח"מ והא דקתני כב"ח ולא ב"ח לאשמועינן שמועינן שאם מתה אין יורשיה יורשים מזונותיה כדאיתא בירוש' והביאו הרא"ש ז"ל שם והא דקתני מתו משום דבעי למתני הבנות אינם נזונות אלא מבנ"ח מפני שהוא תנאי ב"ד ומזון הבנות היינו לאח"מ משו"ה תני מתו שמעינן מן הדא דקצבת הזמן לא מעלה ולא מוריד לענין דינא בנ"ד

ואתה דע לך דהטור שם סי' צ"ז סמ"א כתב ואין מניחין אלא לו לבדו וכו' לא לאשתו וכו' ול"מ שלא תטול אשתו מזונות להבא וכו' עכ"ל וכתב על זה מרן ז"ל בב"י וז"ל ומ"מ ק"ל כיון שכותבין בכתובה ומזונייכי הרי נשתעבד לה בשטר ושעבודא דאורייתא כמו שעבוד המלוה ולמה יקדום לה המלוה בשטר ואפשר דטעמא דמשום דחייוב מזונות דמכאן ולהבא ודאי דמלוה בשטר קודמת מפני שלא הגיע זמנן לגבות ומזונות שלותה ואכלה וכו' עכ"ל וכתב ע"ז הכנ"הג בהגהב"י אות ט"ל וז"ל תמיהא לי דהא תנן דאם מת הבעל הבת מוציאה מנכסים המשועבדים ובמזונות דלהבא קאמר כמ"ש מדברי כל הפוסקים וכו' עכ"ל

וראיתי לרבינו ז"ל בפכ"ג מה' אישות דין ח"י שכתב וז"ל נשאת וכו' מתו וכו' מתו אלו שפסקו לזון אותה אם קנו מידם וכו' ה"ז כב"ח בשטר וטורפין מזונות מנכסים משועבדים ע"ס הזמן שפסקו וכו' עכ"ל מדקאמר ע"ס הזמן שפסקו האי לישנא היינו טפי דר"ל לאלתר גובה עד הזמן שפסקו לה אע"ג דאכתי לא מטא זמנא לגבות אפי"ה טרפא למזונות דלהבא דמיירי שמת הפוסק בתוך הזמן שפסק וכן מתבאר מדברי ה"המ ז"ל שכתב דאפי' בלא קנין נמי גובה מבני חרי כיון דהויא בתו"ז וכו' עכ"ל אלא שלא ביאר ז"ל דגובה לאלתר כל זמן הנשאר אם דעתו ז"ל אפי' בחיי הפוסק שאם מכר קרקע אחרי שפסק לה טורפת אותה קרקע מיד הלוקח לזון מהם מכאן ולהבא או"ד דוקא במת אלא דרואה אני שאין טעם בדבר לחלק ועוד דילמא משו"ה קתני מתו לאשמועינן דוקא במתו גובה לאלתר לא כן בעודם בחיים ומדברי המ"מ ז"ל לא משמע הכי אלא מש' כדכתב הוא דקתני מתו וכדכתי' מוכח שכך סובר ה"המ ז"ל בדעת רבינו ז"ל. ומרן בש"ע סי' קי"ד סי' ד' העתיק לשון הטור ולא לשון רבינו גם לא כתב דמבנ"ח גובה אפי' שלא קנו מידו כמ"ש ה"המ ז"ל גם בב"י לא הביא דברי ה"המ ז"ל במנהגו הטוב ועדין אני נבוך בעיקר הדין דאיך אפשר לומר שגובה לאלתר מהמשועבדים משועבדים או מבנ"ח כל שאר השנים דלהבא ולא חיישי' דילמא מייתא ואזל ליה חיובא דרמי על הפוסק וכדאי' בירוש' וכ' הרא"ש והטור שם וכן הוא במקובצת לשם. ועוד יש לחקור דהיכי שיימינן לה כיוקרא דהשתא כ"ז הנשאר א"נ היכא דמת בשעת הזול היכי לדיינו דייני להאי דינא ועיין בדברי הרא"ש ז"ל שם. גם הלב מהסם בזה ממ"ש הטור בסי' ק"ד מי שיש לו ב"ח הרבה כל מי שקדם זמן קנין של שטרו קודם הוא לגבות אפילו אם הגיע זמן הפירעון של המאוחר קודם וכו' וכתב ע"ז מרן הב"י ז"ל וכ"כ הרשב"א ז"ל סי' אלף קי"א ולשם מחודשים ט' הביא תשובת הרשב"א ז"ל הלזו ואחד הקורא אתמוהי קא מתמה דבנדון הרשב"א פסק להפך דהמוקדם קודם וכבר נתעורר בזה הכנ"הג ז"ל שם בהגהב"י ז"ל והתי' פשוט דהרשב"א מיירי שעדיין לא הגיע זמן הפירעון של המוקדם והוא קרי בחיל והטור מיירי בהגיע זמן כ"א אלא שלאחד קדימת החוב וא' קדימת זמן הפרעון ובשעת הגבייה מטא זמן שני ולא היה צריך הכנ"הג למשכוני נפשיה ולכתוב שמא וכו' כי הדברים מבוררים בדברי הרשב"א והטור ז"ל אלא דהא מיהא לשון מרן ז"ל שכתב וכ"כ הרשב"א ז"ל דחיק ואתי מרחיק איך שיהיה דעת הכנ"הג בדעת הטור והרשב"א ז"ל דאי אכתי לא מטא זמן הפירעון של המוקדם אינו גובה מעכשיו וסייע עוד דבריו מתשו' מוהראנ"ח ז"ל שהביא בהג"הט אות ב' ע"ש א"כ לפי"ז איך פסיקא ליה מילתא הדא דגובה לאלתר כל השנים העתידו' לבא. אמור מעתה דתשו' הרשב"א ז"ל סי' אל"ף קי"א והך דשנים שהלוו לגוי כחדא שריין דהך דאלף קי"א מיירי שעדין לא הגיע זמן המוקדם והך דשנים שהלוו לגוי מיירי בהגיע תר פירעון. שניהם כמו שהוכחנו מסיום דבריו ז"ל ולפי"ז מה שנסתייע הכנ"הג ז"ל בסימן צ"ז מהך תשובה של הרשב"א ז"ל שנים שהלוו וכו' אהמ"ר זוהי שקשה לע"ד

ודע שמ"ש מרן הב"י ז"ל דבחייו במכאן ולהבא לא גבי ממשעבדי ע"ש היינו בעיקר הדין אבל אם היה קנין מהבעל על המזונות כמו שנוהגים פה מתא יע"א מודה הרב"י ז"ל לסבור כדעת הרי"ף והבע"הת ז"ל שהביא שם דגביא ממשע' דמאי שנא ממזונות הבת ודבר זה קיימתיהו מסברא ומצאתי לתרתי אריוותא וותא הרמב"ן והרשב"א ז"ל שכ"כ גבי אלמנה אע"ג דתנן בהנזקין אין מוציאין למזונות האשה מנכסים משועבדים היינו בדכתב לה לחוד אבל אם קנו מידו גובה ממשע' דמאי שנא ממזונות הבת כמו שהביא מרן הב"י ז"ל בא"הע סי' צ"ג משם הרמב"ן ז"ל בתשובה סי' ע"ט ובסי' ז"ן כתב מזונות של אשה כתובים הם עכשו אפי' אצל משועבדים שהכל נהגו לקנות מידו וחזרו הנשים כבת אשתו שקנו מידו ועיין בתשו' הרשב"א שאכתוב בס"סי זה עכ"ל ובסוף הסי' הביא תשובת הרשב"א ז"ל שכן כתב וסיים עוד ומ"מ אפשר דאין בכלל קניינו סתם אלא למזונות שבחייו אבל לא למזונות שיש לו מחמת תנאי כתובה דהיינו את תהא וכו' עד שיקנו ממנו לזון מנכסיו אחריו כל ימי אלמנותה וכו' עכ"ל עין רואה דדעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל וכן