משכנות הרועים עו

הנשבעין הא דקתני יפה כח האב מכח הבן שהאב בשבועה והבן שלא בשבועה בסמך לו כותל ומת שהאב גובה בשבועה לפ"ד הרמב"ם והבן שלא בשבועה דלא דייני' בה דינא דרו"ש דאין אמש"ל כבר נתבאר משם התוס' דפ' מ"ש דה"נ נוקמא ביחד לה ארעא

ומעתה אשו"רה נא וארא' מאי דאפליגו רבוואתא דאיכא מ"ד אע"ג דאפסיקא הלכתא דבתוך זמנו גובה בלא שבועה ואפי' מיתמי הא מיהא אי איתיה ללוה קמן וטען דפרעיה לא שקיל אלא בשבו' וטעמא דכיון דהוא קטעין טענת בריא אבל אי מיית דאינו אלא טענת ספק לא רמיא עליה שבועה כמ"ש מור"ם סי' ע"ח בסמ"ע ס"ק י"ג ודכוותה טוען שפרעו ביומא דמשלם זמניה דוקא בדטעין איהו אבל גבי יתומים לא כמ"ש הש"ך שם ס"ק י"ז סברא זו למ"ד דלא טעני' ליתומים מילתא דלא שכיחא ע"ש ועיין בתוס' ובמקו' ר"פ האשה שנתארמלה שכ' דמה שטועני' הב"ד בעד היתומים חשיב טענת ודאי ע"ש ומוכרחי' הדברים מסוגיא דהתם. אמנם לדעת החולקים דס"ל דא"צ לישבע אפי' בטוען הלוה בריא שפרעו וזה דעת הרי"ף והר"י ן' מיגש כמ"ש הטור שם וכ' מרן הב"י שם שזה ג"כ דעת הרמב"ם ובאמת לע"ד ק' מאי שנא מדין הכותל דס"ל לרבי' דלא מהניא חזקת מי יימר דמחייבו ליה רבנן כמו שהק' הלח"מ וכדכתי' וכן גבי שוכר דטוען פרעתי בתוך ל' יום דאינו נאמן ועבר בלא שבועה כמ"ש בפ"ז מה' שכירות וכבר עמד ע"ז הלח"מ ע"ע ואין להאריך עוד בזה עלה בקב'ץ דרובא דרבוות' כחדא שריין דחזקת מי יימר שקולה היא ומכרעת לגבות בלא שבו' טפי מחזקת דלא פרע גו"ז זולתי הרמב"ם והרמ"ה בסי' ן' וכדכתי' לעיל א"כ בנ"ד נקיט חוטרא בידיה שטרא דמודעא אנן סהדי דלא פרעיה ואפי' לדעת הרמב"ם דס"ל דשבועה מיהא בעי הא מיהא לא דייני' ביה דינא דר"וש דאין אמש"ל וכדכתי'. ונראה לחלק בעיקר דינא חזקה דלא פרע דמימר אמר מי יימר דמחייבו לי רבנן ולומר דשאני התם דעיקר החוב לעולם לא נתברר דלאו כ"ע דינא גמירי דהעולה על רוחו כיון דמעיקרא לא אתחייב ליה כלל כיון שהגביהו למעלה מד"א אע"ג דהשתא סמך על כותלו אכתי בפטוריה קאי אמטו להכי לא מהימן למימר פרעתי דאנן סהדי דלא יפרע ליה עד דקאי בדינא ודייני ומי יימר דמחייבו ליה רבנן אבל בנ"ד דהחוב מבורר בשטר כתוב לאמר אע"ג דנקיט חוטרא בידיה ההוא שטרא דמודעא מצי' למימר דלא סמכא דעתיה עילויה כוליה האי וממנע מלפרוע דכ"ע ידעי כמה הרפתקי בשטר המודעות לענין דינא וכ"ש דאיכא למיתלי דאיהו גופיה אחויי אחוי הך שטרא דמודעא אל מי מקדושים וא"ל מג"ן שויא וכד אתחזי השתא לב"ד ואתבריר להו דחספא בעלמא היא אמטו להכי שפיר מצי למטען ליתמי דילמא פרע אבוהון ומזקיקו לשבועה וכן דמת ולא אשתבע הדר דינא דאין אמש"ל ועיין בש"ות מוהרח"ש ז"ל ח"ב סס"י ס"ב מ"ש בקרוב לנ"ד והסכים דלא טעני' דילמא פייס כיון דסמיך דעתיה שהמתנה קוימת ע"ש

וראיתי להרדב"ז ז"ל בראשונות סי' צ' שנשאל על מי שכתב בירור חשבונותיו במחבואות ומת שם ונמצא כתוב שהוא חייב לשותפו סך מה אם גובים מהיורשים בטענת דילמא פרעיה וכת' ע"ז וז"ל דבשלמא חוב מבורר עביד איניש דפרע אבל חוב שלא נתברר עדין כי שמא תמכר סחורתם ביותר או יבא מה שיש להם חוץ למדינה ולא יהיה שם הפסד הילכך כיון שלא נתחייב לא שכיח דפרע ולא טעני' ליורש עכ"ל והביאו בקיצור הכנ"הג ז"ל בסי' מ"ח בהג"הט אות י"ב ע"ש דעת עליון אע"ג דהחוב. מבורר מכח סדר כ"י דאחשביה הרב ז"ל. שם ומשום חשש דילמא תמכר הסחורה ביותר או שיבא מה שיש להם חוץ למדינה אמ' חזקה דלא פרעיה וקריה חוב שאינו מבורר ומוציאים מן היורשים. ונלע"ד דשפיר קרינן ביה חוב שאינו מבורר דעיקר מה שנשאר מחוייב הוא על ערך הסחורות ככ"וך והחוב שחוץ למדינה עשאו כאבוד דמי ולכי תמכר הסחורה ביותר או שיבא מה שיש להם חוץ למדינה אין כאן הפסד כלל משו"ה שפיר כ' הרב דהוי חוב שאינו מבורר ולא עביד דפרע משא"כ בנ"ד דהחוב ברור קל קרנא משרוקיתא אלא דאתי עלה מכח שטרא דמודעא דרובן לא שרירין ולא קיימין איכא למימר דשמיע ליה מפי סופרים דבטילה היא ומבוטלת ופרעיה כיון דעיקר : החוב מבורר הוא:

וחזיתיה לה' מהרימ"ט ז"ל ח"א סי' קי"ב שנשאל באלמנה א' שצותה בשכ"מ לתת למשרתה סך כ"וך וחל"ש וירשו אותה בנותיה ואח"כ מת המשרת ג"כ ועמדו יורשיו לגבות מהבנות מה שציותה אמם ומיאנו לעמוד עמהם לדין ואח"כ מתו יורשי האשה ועמדו יורשי המשרת לתבוע מיורשי דיורשי האשה ובסו"ד אייתיה בידיה הך דפ' השותפים דאמר חזקיה דלא פרע משום דאמר מי יימר וכו' ושהרי"ף כתב בהלכות ללמוד ממנה דכל היכא שאינו חוב ידוע וברור שהוא חייב לתת לו אינו עשוי לפרוע עד שיאמר' לו ב"ד שהוא חייב וכו' ולמסקנא כ' וז"ל פסקן של דברים וכו' ועוד שסתם חוב זה בחזקת שאינו פרוע הוא אם יתברר בימים הרבים האלה וסרבו מלתת וגם לא רצו לבא לב"ד וכו' ע"כ על הב"ד לעשות דין ביצוע וכו' עכ"ל עין רואה שעם כל האמת לאות שכתב להחזיק חזקת שלא פרעו עכ"ז פסק לעשות פשרה בדבר א"כ בנ"ד דליכא חד מהנך האמת לאות שפיר טעני' ליתמי דמידע ידע דהך שטרא דמודעא בטילה היא ופרעיה והדר דינא דאין אמש"ל וכדכתי'

וגם ראיתי את הלח'ש אשר דבר משה ספרא רבא דישראל בס' משאת משה ח"ב סי' ל' עמד השואל ושאל בראובן שהיה חייב לערל סך מה ולחצו הגוי יען שם לדרך פעמיו לעיר מצרים הלך אצל ישראל שיש לו עסק במצרים והפציר בו לתת פוליסא בשם הערל לשותפו שיגבה ממנו הסך שחייב לו ראובן ועמד ראובן וכ' עליו שט"ח לשמעון מסך הנ"ז לכשיגבה הגוי משותפו שיגבה ממנו הסך שחייב לו ראובן וטוען ראובן כי הגד הוגד לו כי הפוליסא נאבדה מהערל ואין עליו לפרוע לשמעון כלום והרב ז"ל האריך בזה כמדתו לכל רוח מבינתו ובסו"ד קרא ערער על הב"ד שעיכבו נכסי ראובן אשר בא' הערים והדר יפה כח הב"ד ויפה דנו דבנ"ד לא חיישי' לשובר ולא לפרעון וז"ל ובר מן דין ומן דין טעמא רבא איכא בנ"ד למימ' דלא ניחוש לפרעון עון ודילמא נקיט שובר דהרי מלתא כדנא דנאבדה הפוליסא ע"פ דברי הגוי לא פסיקא מילתא כולי האי דמחייב ה' בתשלומין עד דניחוש ליה דילמא פרעיה ולא ניחוש לנכסיה מחשש שובר וכל דלא פסיקא מילתא כ"כ לא חיישי' לפירעון ואנן סהדי דלא ניתנה פריעה ודבר זה מתורתו של מהרימ"ט וה' פ"מ ז"ל דס"ל בהדיא חזקה