משכנות הרועים תשנו

דמסירת מפתח קני כדאיתא בפרק חזקת דף נ"ב הלא התוס' והרמב"ן והרא"ש ז"ל ורבינו ירוחם ז"ל חולקים עליו גם מרן ז"ל בש"ע שם פסק כותייהו והתימה מהכנ"הג שקבעו להלכה כסתם משנה ועוד דבנ"ד אפילו רשב"ם ז"ל מודה דלא קנה כיון דלא פסקו הדמים ולמגמר השכירות. בפיסוק דמים תליא ולא תהיה מסירת המפתח גדולה ממשיכה והגבהה דכל שעדיין לא פסקו דמים לא מהנו ולא מידי עיין בטוש"ע סי' ר' ס"א וא"נ בתר משכיר אזלינן ואפשר דבדיניהם מסירת המפתח קניא הא איפליגו בה רבוותא בישראל הבא מחמת הגוי דרובא דמנכר סברי דלא קאי אלא לגריעותא כמ"ש בטוש"ע סי' קנ"ד אלא דאיכא פלוגתא אחריתי בישראל הבא מחמת הגוי לדון עם ישראל חבירו אי דיינינן להו כדיננו או כדיניהם ועיין מה שהארכתי לעיל במע' אות ח' מדיני חזקה בס"ד ועוד דלשון שכתב הרב כאלו אמ"ל לך חזק וקני לא משמע הכי ואי משום מנהג דנהגו להקנות ע"י מסירת המפתח כמ"ש מור"ם ז"ל ס"סי ר"א כבר תרגמה הסמ"ע ז"ל דלענין קניית מטלטלין שבחדר דוקא ולא בעיקר קנית החדר ע"ש ועמש"ל במערכת אות מ' מדיני מפתח בס"ד ועיין להכנ"הג סי' ק"ם וסי' פ"ג ופ"ד

(קצח) שכירות. ראובן השכיר חנותו לשמ' הדר בה לוי ונשבע המשכיר לשוכר לקיים שכירותו ולוי אינו רוצה לצאת מהחנות עד שיקבע לו זמן כדת וכהלכה ודנתי בדעתי שאין חלות לשבועה כלל דלאו בידיה תליא מלתא דהשתא מיהא דשוכר הויא מתקנת חז"ל והפצרתי בשמעון עד שמחל לו השבועה כדת מה לעשות אח"ז מצאתי למוהרח"ש ח"ג סי' ל"ו שכתב משם מוהר"י מוטל דכיון דמצי להוציאו ע"י גוים שפיר מקרי בידו והרב מוהרח"ש חלוק עליו בזה דהב"ד מעכבין על ראובן השוכר בזה עש"ב ולזה דעתי הקצרה נוטה

(קצט) שכירות. ראובן השכיר חצי חנותו הדר בה לשמעון בעד סך קצוב מדי חדש בחדשו למכור בה יריעות בגדי צמר ויריעות בגדי משי והמשכיר יושב ג"כ בחנות ההיא למכור חוטי משי ויש לו תיבה א' מהסחורה ההיא מונחת בחנות והוא יושב פתח החנות ואח"ך העני המשכיר ולא הי"ל מה להניח בתיבה ונטלו מהחנות והמעט מזער הנשאר לו היה מביאו בקופה ומניחה אצלו בפתח החנות מקו' מושבו והשוכר היה משתמש לפניו בכל החנות לארכה ולרחבה ככל אשר יראה ויכשר בעיניו ואינו גובה ממנו אלא השכירות הקצוב ביניהם ועוד לו המשכיר חלה ברגליו וקנה מקומו כי שם ביתו והאריך בחליו ולא נשאר לו מאומה מכליו וחפציו בהחנות ומעולם לא תבע מהשוכר יותר ממה שקצוב לשכירות חצי החנות כאשר היה נוהג בתחלה ואח"ך נפטרו המשכיר והשוכר ולפי שהשוכר ההוא היה לו שותפות בחלק שבחנות עם הזולת לכך עמד השותף ההוא ושכר את החנות ההיא מיורשי המשכיר בערך שהיה פורע שותפו שמת למשכיר לא פחות ולא יותר וכך היו נוהגים והולכים עד עבור י"א שנים ואח"ך מת גם השותף של השוכר הב' ונשארו ב' בנים במקומו דרים בחנות בסך הקצוב ההוא ואין פוצה פה ומצפצף ובהמשך הזמן נפל הפרש בין השוכרים והמשכירים על ענין איזה הוצאות הבנין ועמדו בפני א' המיוחד בב"ד ומ"ץ זיע"א והוציאו יורשי המשכיר שטר השכירות הא' שהשכיר מורישם לשוכר הא' שמתחלה הי"ל שוכר אחד בחנות בעד שליש והשכיר עוד שליש ונסתלק השוכר הא' אזי יפרע לו שכירות החצי החנות וכן היה ובשטר שהשכירו היורשים אחרי מות מורישם לשוכר ב' שהוא שותף עם השוכר הא' כתוב לאמר שהשכירו החנות בעד סך ה' גרושוש שהוא הסך שהיו פורעים מקדמת דנא בעד שכירות חצי החנות אז תמ"ה תמ"ה יקרא המורה לצדקה על אודות ב' כתובים המכחישים זה את זה ושאל את פי היורשים איך נהיה הדבר הזה ויענוהו יען וביען כי היה מורישם רמי וקציר בערסיה והיה שולח שולחיו לקבל דמי השכירות בעד ה' גרושוש העולה על רוחנו כי כך היא שכירות כל החנות לכן נמנינו וגמרנו בדעתנו להשכירה כמו שהיתה ולעת עתה שנראה בשטר כי לא השכיר מורישם להם כ"א חצי החנות בעד סך ה' גרושוש לפי שהוא היה משתמש עמהם בחנות והשת' מיהא דאתפטר המשכיר זה כמה שנים שלא נשתמש עמהם בחנות כלל א"כ יפרעו לן השוכרים דמי שכירות חצי החנות האחר לערך החצי הראשון יורה המורה לצדקה ויבא שכמ"ה

זאת אשיב ראשית מאמר עיין בתשו' הרשב"א אלף קמ"א והביאה מור"ם ז"ל סי' שי"ו ובתשו' הרשב"א ז"ל עוד סי' אלף ג"ן ומדבריהם למדנו דהשוכר לחבירו מקום חציו לשליש ולרביע ושייר לעצמו השאר דיכול להשכירו לאחר ועיין בהסמ"ע מה שהאריך ואי לא דר ביה ולא אוגריה אי מצי תבע שכירות דמי חלקו המשוייר כיון דהשוכר נשתמש בכולו דע לך דלפי מ"ש הרשב"א ז"ל ופסקו מור"ם ז"ל סימן קע"א דכל שלא חלקו השותפות ונשתמש השותף בכולא דאינו יכול למימר ליה הלה אשתמש בה אנא כדרך שנשתמשת אתה עכ"ל ה"נ דכוותה וע"ל כי שם הבאתי דברי בית דוד סי' נ"א מהספר ובעניו' לא נתקררה דעתי בדבריו והשבתי על דבריו בפ' השג יד. וכעת ראיתי לה' דבר משה ז"ל ח"ב סי' מ' שגם הוא ז"ל חלק על דבריו וע"ע שם בתשו' הרשב"ש ז"ל שכתבתי ועדין צריך תלמוד דמ"ש מדר בחצר חבירו דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר ועיין בת"הד סימן שי"ז ובמר"ן ז"ל בש"ע סי' שנ"ג וצריך להתיישב בדבר לא עת האסיף כי עת לחננה כי בא מועד

(ר) שליחות קי"ל אין שליח לדבר עבירה כמ"ש רי"סי קפ"ב ע"ש ופשיטא דה"ד בישראל משום דאמרינן דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ואשתכח כי קא עביד איסורא אדעתא דנפשיה הוא דקעביד ולא אדעתא דמשלחו אבל בשליח גוי בן סורר ומורה אינינו שומע בקול הרב המשלח חייב דמצות המשלח הוא דקא עביד ונלע"ד דמלתא דפשיטא היא ואינה צריכה ראיה ומ"מ אמינא לה נמי מהא דתנן בפרק הפרה דף נ"א בור של שותפין וכו' ובגמ' איתמר עלה היכי משכחת לה דאי שויוהו שליח לחפור הא אין שליח לדבר עבירה והק' הרשב"א בחי' לשם ולוקמה בשליח גוי ומאי קשיא הא אמרת אין שליח לדבר עבירה אלא ש"מ דפשיטא ליה להרשב"א ז"ל דהאי מלתא לישראל נאמרה ולא לבני נח לא עשה כן לכל גוי ונראה דהיינו טעמא כדכתי' וגדולה מזו כתב הרשב"ץ ז"ל והביאו מרן בב"י ס"סי שפ"ח דישראל המוסר כיון שדינו כגוי כמ"ש הרמב"ם ז"ל א"כ כל לגבי דידהו אמרינן יש שליח לדבר עבירה דאינו שומע דברי