משכנות הרועים תשנג

וחנות מבע"ל בירושלמי ולא אפשיטא ונקטי' בה לקולא ועלה בדעתי לומר דמצי סבר כהרא"ש ז"ל והגמ"י והריטב"א דהתם במפרש שאם לא יקנה שימצא לו יין משלו כמ"ש הוא ז"ל ועיין בתוס' שם בד"ה התם בידו וכו' וכיון דכן לאו לשון הדיוט הוא אלא לשון מעליא לחיוביה ואביי נמי לא פליג עליה אלא משום דאין דרך זו מוציאתו מדי אסמכתא ולע"ד נראה דמ"ש הריטב"א משם רבו מר ניהו רבא הרשב"א דלוקי הירושלמי במקבל למח"ש כדכתי' אבל הך דר"ח דזבין ליה חמרא קאמר ולא למח"ש סבר רב חמא דבההיא הנאה דסמיך עליה גמר ומשעבד נפשיה מדין ערב

וצופה הייתי להסמ"ג עשין פ"ב דף קס"ז ע"ג דכתב בירושלמי גרסי' תמן הנותן מעות לחבירו ליקח בהם פירות למח"ש ולא לקח אין לו עליו אלא תרעומת אר"י הדא אמרה המבטל כיסו של חבירו אין לו אלא תרעומת וכן ספינה וחנות אבל שדהו חייב פירוש שאין זה תלוי בדעת אחרים כי אם בטורח עצמו עכ"ל ולפ"ד ז"ל הדרא קושיא לדוכתה דהיכי מבעיא לן בספינה וחנות כיון דתלוי בדעת אחרים דמי יימר דמוגרי לה מניה והיכי חייביה ר"ח לההוא גברא דמי יימר דמזבני ליה חמרא והיינו דמשני למתני' דאם אוביר ולא אעביד כי היכי לאפוקה מאסמכתא ולדעתו ז"ל כיון דעיקרא דטעמא דמתניתין משום שאין זה תלוי בדעת אחרים אלא בטורח עצמו כהך דזבין ליה חמרא דתלוי בדעת אחרים מאריה דחמרא אמאי חייביה רב חמא ואביי גופיה לא אתי עלה אלא מטעמא דהויא אסמכתא וכדכתיבנא ומ"ש דספינה וחנות פטור ובירושלמי בעיא דלא אפשיטא וקי"ל לקולא לנתבע וכצ"ל למ"ש בהג"א בפ' המקבל מדאיפסק בספינה וחנות דפטור ע"ש והוא ודאי מדברי הירוש' וכדאמרן דהוי קולא לנתבע

וכדו חמו'תי ראיתי או"ר למוהר"א ליב ז"ל מפרש הירושלמי דתלתא בבי שכתב הדא אמרה ארישא דברייתא קאי היא דתניא הנותן מעות וכו' ואמר לא לקחתי וכו' ש"מ המבטל כיס של חבירו משא ומתן שלו מה שירויח ואין לו עליו אלא תרעומת אבל במקבל שדה שלו שקבל ממנו שדה והובירה חייב לשפות לו ולהעמיד לו תבואה שהיתה ראויה לעשות ונותן לו כדתנן בפרק המקבל וגם מילתיה דר"י שם המבטל ספינתו למח"ש או חנות ובטלה ולא עסק בהן מהו מי נידון ככיס או בשדה ולא איפשיטא עכ"ל עין רואה כי כל דבריו אמת וצדק אלא דלא יהיב טעמא במאי מבע"ל ככיס או בשדה למצדד אצדודי והרב שדה יהושע ז"ל כתב משום דלא בריא היזקא וכדכתי' א"כ כדכתי' בדעת הרשב"א אי דרשינן לשון הדיוט בספינה וחנות נמי או"ד בשדה דוקא אמרינן ולא. בספינה וחנות. שו"ר להנמק"י ז"ל בפ' המקבל אהך מתני' דאם אוביר ולא אעביד וכו' דמייתי מאי דאתמר בירוש' ודבריו מכוונים לדברי הרשב"א ז"ל לפום מאי דכתיבנא . . בעניו' תל"ית:

וראיתי להרב פני משה ז"ל בפרק איזהו נשך דגבי שדה שנתן טעם לחייבו משום שהריוח מצוי הוא וידוע והוי כמאבד נכסי חבירו וכו' וכדברי ה' שדה יהושע ז"ל שכתב: דבריא היזקא וגבי ספינה וחנות נתן טעם דמבעיא ליה דילמא לא דמו לשדה הואיל וגם ההפסד מצוי בהם שהספינה עשויה להשבר וכן בחנות שכיח ההפסד הוי כמבטל כיס דלפעמים מצוי הפסד ע"ש ואין שום א' מהראשונים ז"ל בדרך זו הלך דא"ה אפי' תרעומת לא להוי עליה. ובמראה הפנים שם הביא דברו רבו של הריטב"א וכתב ע"ז ולא מצאתי חבר לו בסברא זו וכל הפוסקים סתמו דבריהם וכתבו שאין לו עליו אלא תרעו' עכ"ל. ולא ידעתי מאי ראיה מייתי מהפוסקים שסתמו דבריהם וכו' דרבו של הריטב"א לתרוצי מלתיה דרב חמא דחייביה לההוא גברא משו"ה טעמא טעים דס"ל דהוי כדין פועלים ודין ערב אבל לענין דינא ודאי דלא קי"ל כוותיה אלא כרב אשי דפליג עליה וכמ"ש הוא ז"ל ראשית מאמר

תבנא לדיננא לפ"ד המבטל חנותו של חבירו בעיא ולא אפשיטא ולא מפקי' ממונא מספיקא כמ"ש הג"א והסמ"ג והריטב"א ז"ל הניתנים למעלה ואע"ג דאמרינן בפרק החובל בדף צ"א ע"ב גבי שבת דלאו מחמת נזק חייב כגון דמהדק להו באנדרונא פירש"י שסגרו במסגר ע"ש אלמא דאם סגר את חבירו במסגר חייב ליתן לו דמי שבתו א"כ בבתים אם סגרו והלך לו חייב לשלם לו כל ימי הסגירו איברא דבשבת בהמה שלא ע"י נזק כגון שנעל וסגר בפניה ובטלה ממלאכתה איפליגו בה רבוותא כמ"ש התוס' בפרק השולח דף מ"ב ע"ב בד"ה ושור אינו משלם אלא נזק וכו' ע"ש ומרן בש"ע סי' ש"ז ס"ו כתב השואל פרה מחבירו וכו' י"א דפטור וכו' ויש מחיובים ע"ש ויש לחקור שבת בתים למאן מדמינן ליה לשבת אדם או לשבת בהמה. שבתי וראה בפרק כיצד הרגל דף ך' בד"ה זה אין נהנה וזה אין חסר שכ' אפילו בחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר הו"מ למימר דפטור כיון דלא נהנה אע"פי שגרם הפסד לחבירו וכו' עכ"ל ולפ"ד צ"ל דהירושלמי מיירי בדקביל עליה וכדכ' דהרשב"א קאי בשיטתיה והרא"ש שם הביא סברת התוס' דפטור משום דמבטל כיס חבירו הוא ע"ש אלא דאכתי לא אפרוק הך דהדקיה באנדרונא דאע"ג דלא הוי אלא גרמא בעלמא אפי"ה חייב ועלה בדעתי לומר דשאני שבת אדם דגזירת הכתוב לחייב. תדע דכל שבת גרמא בעלמא הוא דע"י המכה מתבטל ממלאכתו דאינו אלא גרמא וחייבתו תורה אמטו להכי לא חלקה תורה בין שבת דע"י נזק להדקיה באנדרונא שוב מצאתי להרמב"ן ז"ל בקו' דינא דגרמי דק"ל ז"ל לרבנן דהדקיה וכו' מ"ט חייב וחי' משום דהוי היזק ניכר ובהיזק ניכר בין לר' מאיר בין לרבנן חייב ע"ש

וראיתי להנמק"י גבי הדר בחצר של חבירו שכתב בתו"ד. ובחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר לא הזכירוהו וכתבו בעלי התוס' שזה פשוט שהוא פטור דמבטל כיסו של חבירו או כי הדקיה לחבירו באנדרונא שהוא. פטור וכתב עוד דהרא"ש ז"ל ס"ל דחייב ולא דמי להדקיה לחבירו דהתם גרמא בעלמא הוא וכו' עכ"ל ואתמהה דבהדיא אמר בהחובל דהדקיה חייב משום שבת וכדכתי' לעיל וכתב עוד משם הרמ"ה ז"ל דס"ל דחייב מדי דהוה אבל נזקין דעלמא אלא שחילק שם דשבת שלא במקום נזק נמי כגון דהדקיה וכו' חייב כדאיתא בפרק החובל עכ"ל וזה הפך וסותר הקודם והרמ"ה ז"ל תלי זייניה מפרק החובל ומה יענו שפתי צדיקים הרא"ש והריטב"א ז"ל וצ"ע דבריהם כעת

ומצאתי תשובה שלימה לרבינו יקיר ז"ל במרדכי בפ' הגוזל סי' קי"ד לחלק יצא ביך נזקי