משכנות הרועים תשנב

דהויא אסמכתא כיון דאין בידו כמדובר והשתא נובין ונדון הירושלמי כמאן אזיל ואמרה למלתיה אי כרב חמא ע"כ דמוקי להך ברייתא בדלא התנה וקביל דאי בשהתנה הא ס"ל דחייב א"כ בשדה אמאי פשיטא ליה להירוש' ומאי מבעיא תו בספינה וחנות ואי ס"ל כאביי הא איהו דאמר אפי בדמתנה וקביל פטור משום דהוי אסמכתא וכמ"ש ואת"ל דמוקי לה בהתנה עמו וקביל ושדה שאני משום דהוי בידו וכהך דאם אוביר וכו' א"כ מאי הדר מבעיא ליה בספינה וחנות דלאו בידו הוא ולא מהני בהו תנאה משום סרך דאסמכ'

וחזי הוית לרב"א במקו' התם בפרק הרבית דמטי בה משמיה דהריטב"א דמוקי להא דר"ח נמי בדהתנה עמו וקבל עליו וכתב עוד משמיה דרבו ז"ל וז"ל ומורי הרב תי' דהכא אע"פי שלא קבל עליו תשלומין כלל כיון שנתן לו מעותיו ליקח לו סחורתו ואלמלא הוא לוקח ע"י עצמו או ע"י אחרים אלא שזה הבטיחו שיקח לו וסמך עליו ונתן לו מעותיו ע"ד כן הרי הוא חייב לשלם לו מה שהפסיד בהבטחתו דבההיא הנאה דסמך עליה ונותן לו ממונו משתעבד ליה מדין ערב וזה ענין שכירות פועלים דפרקין דלקמן דחייבים לשלם לבע"ה מה שהפסיד כשחזרו בהן או שבע"ה חייב לשלם להם מה שמפסידין דכיון שסמכו זה על זה נתחייבו זה לזה במה שיפסיד על פיו זה דין גדול הריטב"א ז"ל עכ"ל ולא ידענא במה יפרנס הך דתניא הנותן מעות לחבירו וכו' אין לו עליו אלא תרעומת דאמאי לא מחייב מהך טעמא דסמיך עליה וגמר ומשעבד נפשיה ונלע"ד דס"ל ז"ל דשאני התם כיון דמחצית שכר יהבינהו לזוזי נהליה וכי מטי תולתא בהפסידא או פלגא כי שקיל פורתא באגריה אתחזי דלאו אהימנותיה קא סמיך כי היכי דנימא דגמר ומשעבד נפשיה משו"ה אין לו עליו אלא תרעומת אבל בהך דרה חמא דלית ליה לא בריוח ולא בהפסד אלא כולא לבעל הממון איכא למימר בהך הנאה דקא סמיך עליה גמר ומשעבד נפשיה מדין ערב דאע"ג דלא מטי ליה הנאה גמר ומשעבד נפשיה וכדאמרינן בפ"ק דקידושין דף ז' ע"ש. ומדברי רבינו למדנו הא דאמרינן בירושלמי דהמבטל כיס דפטור היינו כד יהבו ליה בתורת עיסקא למח"ש והיינו הא דאמר בפרק המוכר דף ע' שטר כיס היוצא על היתומים דר"ל שטר עיסקא ע"ש בפי' רשב"ם ז"ל אבל בדיהיב ליה לחבריה לזבוני ליה מדעם ולא זבין ליה חייב לשלומי למארי דזוזי במאי דאפסדיה לר"ח

איברא דצריכין אנן למודעי כיון דרב חמא מדין ערב ופועלים אמרה למלתיה א"כ היכי פליג עליה אביי וסבר דפטור אטו אביי אתא לפלוגי אמתני' ותו ק' מתני' דהמקבל דקתני אם אוביר ולא אעביד וכו' תפ"ל כיון דסמיך עליה גמר ומשעבד נפשיה. איברא דהא לא קשיא דההיא בקבל שדה באריסות דהוי כמקבל מעות מחבירו לקנות לו פירות דלאו אהימנותיה סמיך וכדכתי' וקשה לזווג הירוש' הלז עם גמרין

ותחז בציו"ן עיני במקו' פרק כיצד במ"ד דשייך לדף ך' גבי הדר בחצר של חבירו שלא מדעתו דדעת התוס' דחצר קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר אע"ג דחסריה למאריה דחצר אינו חייב להעלות לו שכר כיון דלא אתהני ורב"א ז"ל במקו' לשם כתב משם הרשב"א ז"ל דברים דלענ"ד צריכים ביאור זו היא סיב"ה יצא עת"ק דברים כהויתן וז"ל חצר דקימא וכו' לדעת התוס' פטור ונראין לי דבריהם דמבטל כיסו של חבירו אינו חייב דאין הגזלנין משלמין אלא כשעה הגזילה והמקבל שדה מחבירו והובירה אינו חייב אלא משום דדרשינן לשון הדיוט והרי זה כמתנה בשעה שקבלה אם אוביר ולא וכו' הא אי לאו משום לשון הדיוט הוה פטור ואע"ג דהירושלמי בפ' איזהו נשך אמרו דהמבטל שדה חבירו חייב לשפות לו הא משמע דלא אמרו אלא במקבל שדה מחבירו והובירה דומיא דהנותן מעות לחבירו ליקח בהם פירות למח"ש ולא לקח שאמרו שם זאת אומרת המבטל כיסו של חבירו אין לו עליו אלא תרעומת ועלה קאמר המבטל שדה חבירו צריך לשפות לו והתם נמי קאמר המבטל חנות חבירו מהו ולא פשטוה אלמא פטור עכ"ל בריש מלין דרב ז"ל דכתב המבטל שדה חבירו פטור וכו' ט"ס וצ"ל הגוזל שדה מחבירו וכדיהיב טעמא דכל הגזלנין אין משלמין אלא כשעת הגזלה כדכתיב והשיב את הגזלה אשר גזל וכו' כעין שגזל קרנא ולא שכירות וכדאיתא בפרק הגוזל ומינה מסייע הרשב"א ז"ל לדעת התוס' דהדר בחצר חבירו דהו"ל כגזלן דאינו חייב להעלות לו שכר והדר ק"ל ז"ל מהך דמקבל שדה מחבירו דחייב לשלם אלמא אע"ג דהמקבל לא נהנה אזלינן בתר מאריה דארעא והא חסריה א"כ דכוותה נמי בחצר דקיימא לאגרא אע"ג דגברא לא עביד למיגר ניזיל בתר משכיר ולחייביה דהא חסריה אהא משני הא אתמר עלה טעמא דחייב משום דדרשינן לשון הדיוט שכך אומ"ל אם אוביר ולא אעביד וכו' דהו"ל כמי שהתנה עמו בשעה שקבלה אבל אי לאו משום לשון הדיוט הוא פטור כיון דלא אתהני ואע"ג דאידך חסר ואהא ק"ל מהירוש' דקאמר המבטל שדה חבירו חייב לשפות לו וסא"ד דמיירי בדלא קבל עליה אם אוביר וכו' ואפי"ה חייב לשפות לו אהא משני הא משמע דלא אמרו אלא במקבל שדה מחבירו והובירה דמדינא הוה פטור אלא מכיון דדורשין לשון הדיוט הו"ל כמי שהתנה עמו בשעה שקבלה ומייתי סיעתא למלתיה דאע"ג דסתמא קאמר דהא דומיא דהנותן מעות לחבירו למחצית שכר ליקח בהן פירות ולא לקח אלמא מיירי בדקבל המעות בתורת עסקא להתעסק בהם דאם הפסיד משלם חלקו כפי התנאי ושם אמרו זאת אומרת המבטל כיסו של חבירו דהיינו שטר עיסקא כדכתי' אלמא ש"מ דמתני' נמי בהכי מתנייא ואמר עלה המבטל שדה של חבירו חייב לשפות לו ידים מוכיחות הויין דמיירי במקבל שדה מחבירו באם אוביר ולא אעביד וכו' דמחייב משום דדרשינן לשון הדיוט אבל אי לאו מה"ט דלשון הדיוט הוה פטור אע"ג דזה חסר כיון דאידך. לא נהנה וכדעת התוס' ומייתי תו ראיה לדבריהם ז"ל מדאבעייא לן בירוש' התם במבטל חנותו מהו והיינו נמי אפי' בדקבלה מניה בכ"הג ומ"ל אי דרשינן בה לשון הדיוט וחייב או דילמא. בשדה אמרינן דוקא ולא בחנות ולא אפשיטא וכללא הוא דעבדינן בה לקולא לנתבע ולא מפקינן ממונא מניה וז"ש הרשב"א ז"ל לא אפשיטא אלמא פטור. ומייתי תו ראיה ממה ששנינו בפ' הבית והעליה ואכתי איכא לעיוני לא ע"ט האסף זהו הנלע"ד פשוט בכונת . דבריו ז"ל

אלא דאכתי פש גבן לברורי לדעתו ז"ל מ"ט חייביה רב חמא לההוא גברא דא"נ בהתנה עמו לא מחייב אלא כשדה דדרשינן לשון הדיוט ובספינה