משכנות הרועים תשנ

חוזרת אינו חייב להעמיד לו חמור אחר אבל אם היו מחפשין בבתים דאז לאו מזלו של שוכר. גרם חייב להעמיד לו חמור אחר ואפילו חוזרת דאין לו לשוכר להתעכב ממלאכתו ע"ש ומפירש"י במתני' שכ' שהרי חמור זה שכר לו וכו' משמע דמתני' בשוכר חמור זה מתנייא ובהכי הוא דמפלגי' בחוזרת ואינה חוזרת א"כ בדרך הליכה ושלא בדרך הליכה אבל בחמור סתם לעולם חייב להעמיד לו חמו' אחר והרא"ש ז"ל גמגם בדברי רש"י ז"ל וכבר עמדתי במערכת אות ד' מדין דבר שאינו ברשותו בס"ד. אמנם דעת הרמב"ם והראב"ד הובא במקובצת שם והרא"ש ז"ל דמתני' בשוכר חמור סתם אבל בחמור זה בכל גוונא אינו חייב להעמיד לו חמור אחר. ובנ"ד דאתא מארה דארעא ודידיה קא שקיל אי חשבינן ליה כאנגרייא ה"ז מחויב להעמיד לו חנות אחרת לדעת רש"י כפי מאי דשמיע ליה להרא"ש דמתני' בחמור זה הו"ל כמתה ואם לשכור או למכור ימכור וישכור לו חנות אחרת. איברא דהתוס' שם דף ע"ו ע"א בד"ה ואם יש וכו' ק"ל מ"ש משוכר בית ונפל דאמרינן אזדא לה ותי' דחמור שכשמת לזבוני נבלתו קאי אבל בית אע"ג דנפל לאו לזבוני קאי ע"ש ואי אמרינן דאנגריא חשיב כמתה וגבי חנות אמרינן שפיר דלא קימא לזבוני אלא אכתי איכא למימר דשאני נפל דהשתא מיהא ליכא ביתא אבל היכא דאכתי קימא אלא דגודא רבא שדי עליה אמרינן מזליה דמשכיר הוא דגרם וחייב להזמין לו חנותא אחריתי. והרמב"ן הובא במקובצת סו"פ השואל תירץ עוד דחמור השכיר לו ובין חי ובין מת חמור הוא אבל בית א"ל דאין כאן אותו בית שהרי נפל ואין כאן בית עכ"ל ובנ"ד החנות דומיא דחמור דבין בידיה דשוכר בין בידיה דגוי חנות היא נראה דמתחייב להעמיד לו חנות אחר ויראה דנ"ד לא דמי לאנגרייא דהתם החמור דמשכיר הוא אלא דמהלכות מלכים ליטול מהבעלים לצורך מלאכתן והאי מלתא תליא במזלא אי מזלא דשוכר או דמשכיר אבל האי דנ"ד חנות דגוי היא אלא שע"פי התקנה לא יזכה בה ישראל אחר כי אתי מארה דארעא הגוי ואמר אין שקלית ודידי שקלית כיצד תולין במזלא דשוכר ומשכיר דאינהו גופייהו ידעי דכל שעתא ושעתא זמניה הוא למימר למחזיק מאי בעית בהאי ארעא קום פוק ומסתלק יד המחזיק לפום דינא משא"כ באנגריאא לאו מדינא שקלי אלא בהורמנא בהא ודאי דתליא במזלא והשתא דאתית להכי פשיטא לענ"ד דבריא בחיובא לשלם במיטבא מאי דלא דר בחנות וניתן להשבון והתם גבי חמור כתוב במקו' דקל"א סע"ד מהספר בשם הרשב"א וז"ל כתב הראב"ד וכו' אבל לענין השכר נ"ל שלא יטול אותו מפני שלא נשתמש בו כראוי ועוד אנגריא שאינה חוזרת לשמואל שיש למלך מלאכה לכמה שנים יתבע ממנו שכר והוא אינו יכול להשתמש בו עכ"ל ונראה מדבריו ז"ל דמכי נעשית אנגריא אינו נוטל אבל מה שכבר נשתמש בו משלם מה שנהנה אבל דעת הרמב"ם נוטל שכרו משלם וה"המ שם הביא דברי הראב"ד והרשב"א הללו ע"ש אבל אני נבוך בזה דהנך שמיע ליה כדעת הרמב"ם ז"ל דשכירות לא קניא ודאמרינן מרינן בכ"ד שכירות ליומיה ממכר הוא דוקא לענין אונאה כמ"ש מרן משמו בכ"מ בפ' ו' מה' מכירה דין י"ב ע"ש א"כ אמאי חייב לשלם למשכיר כל שכרו כיון דלא קניה. וכזאת וכזאת יש לתמוה על הרשב"א ז"ל דבסי' אלף כ"ח גילה דעתו דס"ל דשכירות ליומיה ממכר הוא לכל מילי איתמר ואלו הכא אזיל ומורה כהראב"ד דאינו משלם לו כל שכרו ולכאורה נראה דהא בהא תלויא. ונראה דס"ל להרשב"א ז"ל דשכירות ממכר הוא ה"מ היכא דלא אתניס וקיימא אכתי ברשותיה אבל היכא דאתניס ותו לא חזיא לאשתמושי בה פקעא מניה שכירות ולא מחייב ליה אלא במאי דאתהני עודה ברשותיה ודעת הרמב"ם דס"ל דמשלם לו כל שכרו אע"ג דס"ל דשכירות לא קניא כמ"ש הר"ן ז"ל נראה דמאי דאקהו אקהתא ז"ל בהא דאמרינן ואם יש בדמי הנבלה ליקח אחר ימכור ויקח ודעת רש"י בפי' מתני' דקתני חייב להעמיד לו חמור אחר דאף מחייב להוסיף מעות משלו ואחריו נמשך הרע"ם ז"ל דבמה נשתעבד המשכיר שמחייב להוסיף אף משלו להעמיד לו אחר והראב"ד ז"ל אוקמה בדקנו מניה אבל בהקדמת הדמים כיון דאי בעי למהדר ביה מצי למהדר אלא דקאי במי שפרע וכיון שמת ליכא מי שפרע כלל כמ"ש רב"א במקובצת לשם דף קל"ח. ובמקום אחר דקדקנו על הרמב"ם דסתם ופסק דחייב להעמיד לו אחר מ"מ וכ"כ גבי בית חייב המשכיר להעמיד לו אחרת עכ"פ ע"ש ולא ביאר עליה דדוקא בדקנו מניה ואיכא נמי מאן דמוקי לה במתה בעודה בבית הבעלים ע"ש וה"נ הו"ל להרמב"ם לפרש דדוקא בכ"הג הוא דמחייב. והשתא מסתכל הוית במקו' לשם דניחא ליה דמכי משך ליה שוכר משתעבד ליה משכיר וכי היכי דמשכיר משתעבד להעמיד לו אחר ה"נ שוכר משתעבד למשכיר לשלם כל שכרו היכא דאיתנס ותלינן במזלא דידיה וכיון דכן לא הוצרך הרמב"ם ז"ל לבאר כיון דדינא הוא דמשתעבד ומרן בש"ע שם פסק כדעת הרמב"ם דמשלם לו כל שכרו א"כ כ"ש בנ"ד לפום מאי דכתי' בעניו' ואכתי ספוקי מספק"ל היכא דהגוי השכיר אותה למחזיק לזמן וכתב הרא"ש בפ"ק דע"ז במ"ד לדף ך' דבדיניהם שכירו' ליומיה ממ"ה ואפילו תפול ביתיה דמשכיר לא מצי מפיק ליה לשוכר ע"ש וחזר הישראל והשכירה לאחיהו היהודי ומלכא אמר הרשות נתונה לבני חיל המלך להסתחר בחנויות מכל אשר בחרו ותלו עיניהם בכלל חנות הלזו ואפקוהו ומחיוהו לשוכר אי דמיא לאנגריא למאן מדמינן ליה לפיר"ח ז"ל דהיכא דאין מחפשים בבתים אלא השופטים פסידא דשוכר ומזלו גרם ואומ"ל הרי שלך לפניך או למחפשין בבתים ומסתברא כיון דהחנויות מגלו וקיימו ובני החיל אית להו ברירה ומאן דבעו שקלי ופקעי להאי שכירות בהורמנא דהכי נקטי רשותה מבי מלכא א"כ הו"ל פסידא דמשכיר דהשתא הוא מאריה דארעא בין בדתינו בין בדיניהם כמ"ש הרא"ש ז"ל ואת"ל דאינו חייב להעמיד לו אחר דלא עלה על דעת משכיר למכו' ביתו להעמידה ביד השוכר כמ"ש הרמב"ן ז"ל הובא במקובצת לשם הא מיהא הדרינן לדינא למשכיר בית לזמן ונפל דאע"ג דאיכא למימר דלא מחייב להעמיד ליה ביתא אחרינא מ"מ אי כבר הקדים לו שכר מהדרינן לשוכר כדעת הרמב"ם וסיעת מרחמוהי וכדברי מרן ז"ל בש"ע כמו שנאמר וזה פשוט לענ"ד פח'תת היא

וחזיתיה להרב משפט צדק ח"ב סימן ל"א גם שאול נשאל במי שהשכיר לחבירו עליה הבנויה ע"ג חנות שדר בה בן ברית ועמד תוגר א' והוציא אותו מהחנות וטען שוכר העליה דאי אפשר לדור עוד בעליה מהשתא דח"ש בראשו פן יעליל התוגר