משכנות הרועים תשמה

מהימן כיון דלא מצי משכיר למימר א"ה שטרך בידי מאי בעי כמ"ש הריטב"א ז"ל והתיקון שכתב שהשוכר יכתוב שטר למשכיר שבתורת שכירות ירד בה והדר כתב ליה שטרא על השכירות דחייב למפרעיה והאי שטרא הוי כשט"ח דעלמא דמצי אמ"ל א"ה שטרך במ"ב ע"ש ועל זה ניחא דשטרא דלא כתיב ביה אלא חיוב הפירעון דמצי למקרעיה דאית ליה בידיה שטרא אחרינא דבתורת שכירות ירד בה אמטו להכי מצי למימר ליה אם איתא דפרעית שטרך בידי מאי עביד אבל כשהשכירות וחיוב הפירעון תרוייהו בחד שטרא אכתי מצי שוכר למימר ליה האי דנקיט ליה משכיר משום דלא לאחזוקי עליה כמדו' בדברי הריטב"א ז"ל ואפשר דמה"ט הסמ"ע ברי"סי שי"ז כשהעתיק דברי הריב"ש ז"ל הוסיף נופך משלו ויש בו נאמנות ולצדדין קאמר היכא דכותב שטר על הפירעון לחודיה סגי ליה דלהוי כשאר שט"ח דעלמא ואי לא כ' אלא חד שטרא לחוד אלא שכולל הקנין וגם הפירעון בעי דלכתוב נאמנות וכדכתי' אלא דלשון הנמק"י ז"ל לא משמע הכי וצריך לדחוק דמ"ש הנמק"י וכל היכא דכתיב בו נאמנות לאו אשטרא דחיוב השכירות דכתב הוא ז"ל דבהך לא אצטריך לקיומיה ע"י נאמנות דבלא"ה שטרא מעליא הוא כשאר שט"ח דעלמא אלא אשמועינן דשכירות דעלמא להך דמפ' ר"ח במלתיה דר"ן אי כתיב ביה נאמנות חשיב כשאר שט"ח דאהניא הך נאמנות למשוי ליה כשט"ח דעלמא והוא דוחק ועיין בהש"ך ז"ל שם

וראיתי למוהראנ"ח ז"ל ח"א סי' ל"ח שנשאל במי שהשכיר חנות לזמן וטען השוכר שפטרו מהשכירות והמשכיר מכחישו ובשטר השכירות כתוב לאמר שהשוכר האמין למשכיר בכל ענייני השכירות והשיב הרב ז"ל אם המשכיר מודה לשוכר אפשר שהיה פטור אבל כיון שבא בשאלה שהשוכר האמין למשכיר יראה דה דהמשכיר נאמן ע"ש שהאריך אלמא סבר לה מר דאע"ג דהשכירות בשטר השוכר נאמן לומר דפטרו ויהיב טעמא למילתיה במגו דאי בעי לומר פרעתי אלא דהדר ביה מטעם דכתיב הנאמנות וע"ש דמצדד אצדודי אי נאמנות להאי מלתא או לא וכמדומה שהרב הנז' אישתמיט מניה דברי הנמק"י ז"ל הללו ויש ליישב

ומעתה אשור"ה נא ואראה לה' ד"ן ז"ל בח"מ סי' ג' כי נשאל הוא במשכיר את ביתו בשטר לפרוע כ"וך לשנה וחייב לו מדמי השכירות וטען השוכר כי מחל לו והשיב הרב אע"ג דקי"ל דמחילה אצ"ק היכא דתפיס שטרא בידיה לא הויא מחילה עד דמהדר ליה שטרא ע"ש במה שהאריך דע לך דבהאי מלתא דרבינו ישעיה ז"ל כבר עמדתי בזה במע' אות מ' מדין מחילה סי' מ"ש בס"ד אלא בעיקרא דדינא דשוייה כשט"ח כבודו במקומו מונח דממה שנתבאר לא יהבינן ליה דינא דשט"ח ודינוי דשטר השכירות כמלוה ע"פ כמ"ש הרי"בש ז"ל וכל הני רבוותא הניתנים למעלה

גם אשו"ר למוהרי"טץ ז"ל סי' ח"י שנשאל בשוכר בית בשטר וטען השוכר כי פר'וע הוא והמשכיר מכחישו ומסיק דהשוכר נשבע ונפטר ע"ש:

ותחז בציו"ן הרב מוהרשד"ם ז"ל ח"מ סימן רצ"ג דאיתשיל קמיה בשכירות בתים והאמין המשכיר לשוכר ואתגור"י אתגו"ר ופסק דלא מהניא הך נאמנות ע"ש ולכאורה קשה דהנמק"י בשם הריטב"א ז"ל פסיק ותני דהנאמנות מהני כדכתי' ואע"ג דהריטב"א מיירי בהאמין שוכר למשכיר וה' מיירי בהאמין משכיר לשוכר אין סברא לחלק אלא דעיקר טעמיה דרב משום דאיכא לאוקומי הנאמנות לשאר מלי דכתיבי בשטרא כדמפרש ואזיל ומסיק אסוף מלתא וכתב ולא דמי האי שטרא לשאר שטרי מלוה דאין הלוה נאמן לומר פרעתי דהתם איכא טעמא דשטרך בידי מאי בעי וכו' אבל הכא ליכא למימר הכי דהאי שטרא נעשה להוציא קול וכו' וכדברי הריטב"א ז"ל במקו' וכדכ' לעיל ודידיה עדיפא דהמשכיר כבר קבל כמה שכירות של כמה שנים מזמן שהשכיר וכל עיקר תביעתם היא על החזרה שיחזיר המשכיר לשוכר ששה שולטא נס בכל שנה עש"ב וה' מוהריק"ש ז"ל בהגהותיו סימן שי"ב ס"ל כוותיה בחדא בדליכא בו נאמנות המשכיר לשוכר ופליג עליה בחדא בדאיכא נאמנות משכיר לשוכר השוכר מהימן ומהניא ליה הנאמנות ע"ש

(קע"ד) שכירות. המשכיר ביתו למשך זמן ובתוך הזמן השכירה או מכרה לכשיכלה הזמן של השכירות מי אמרינן כיון דשכירות ליומיה ממכר הוא וביתא לא ברשותיה קיימא הו"ל משכיר נמי שהשכיר או מכר דבר שאינו שלו ולא אהנו מעשיו או"ד כיון דבמשלם זמנא הדרא ארעא והדרא פירי ובה שעת' חיילא השכירות או המכר ובהדדי הדדי אתיין שפיר מצי למכור ולהשכיר

זאת אשיב מהא דאפליגו אביי ורבא בפרק כל שעה דף ל' בב"ח דאביי אמר למפרע הוא גובה ורבא אמר מכאן ולהבא הוא גובה ופירש"י ז"ל בב"ח המלוה את חבירו ושעבד לו נכסיו שאם לא אפרע לך עד יום פ' תגבה מנכסי וכו' קאמר תלמודא כל היכא דאקדיש לוה וזבין לוה כ"ע לא פליגי דאתי מלוה וטריף ואתי מלוה ופריק ופירש"י דאקדיש לוה בתוך הזמן או מכרן לאחרים אפילו לרבא דאמר עד עכשו היא ברשות לוה מודה הוא דאין מכירה לאחר מכירה ואין הקדשו הקדש שהרי ממושכנין היו למלוה ואע"פי שהן שלו אינם ברשותו ורחמנא אמר ואיש כי יקדיש ביתו מה ביתו ברשותו וכו' והשתא נובין ונדון בהיכא דלוה פרעיה למלוה ונסתלק שעבוד אי חל הקדש ומכר דאגלאי מלתא למפרע דדידיה וכ"ש לרבא דאמר דאין ב"ח גובה אלא מכאן ולהבא ועד השתא ארעא ברשות הלוה קיימא והשתא מיהא דידיה היא אלא ממאי דאמרינן כיון דממושכנת ביד המלוה אינה ברשותו לא משמע הכי אלא אע"ג דהדרא למרה כל דלא הוי ברשותו לא מצי מקדיש או זבין ותלמודא משום דבמלוה מיירי קאמר אתי מלוה וטריף אבל לענין דינא מלוה ולוה כחדא שריין והכי משמע בפרק אע"פי דף נ"ט דאמרינן התם האומר לחבירו שדה זו שמשכנתי לך כשאפדנה תקדש וכו' משמע דוקא לכשיפדנה הוא דמצי מקדיש אבל כל אימת שהיא ממושכנת כיון דאכתי אינה ברשותו לא מצי מקדיש והתם מיירי לענין דאע"ג דהשתא לא מצי קדוש לקמיה קדיש דהיינו דמהשתא ולכשיפדנה יחול ההקדש אבל לחול ההקדש מהשתא ולהפקיע כח המלוה פשיטא דאין חלות להקדש וכן דקדקו התוס' התם אלא דהדר ק"ל מעובדא דר"מ ב"ד דמשכן ביתא דנכרי גביה והדר נכרי וזבנא לרבא ומטיא פסידא לר"מ דהוה דר ביה חנם אלמא אע"ג דממושכנת בידו מצי למזבנה ולהפקיע זכות המלוה ותי' דאין. זה מפקיע והדר ק"ל מדאמרי' בערכין הקדישו משכיר הדר בו מעלה שכר להקדש דמשמע