משכנות הרועים תשלה

דמי שהוא אסור בשביל חובות של גוים דינו כשבוי שכל ישראל מצוים לפדותו וכיון שנת' דכשהמשכיר ממושכן ביד גוים מצי לאפוקיה לשוכר גו זמניה ה"נ מי שהוא אסור מפני חובו של גוי שאם אין הלוקח רוצה לקנות אלא עד שיצא השוכר מאותו בית שומעין לו ומוציאין השוכר לאלתר

איברא איכא לעיוני בהיכא דאיכא מאן דקני לביתא ולמשבק לשוכר למשלם זמניה ולא יהיב בדמיה כ"א ק' ואידך דבעי לה לאלתר יהיב ק"ך מי מחייבינן ליה למוכרה בק' וליקו שוכר בביתא עד דמשתלם קסטיה או"ד לא מפסידינן ליה למאריה דביתא ופשיטא לי דהיכא דחובו של גוי ק"ך דמפקינן ליה לשוכר לתשלום חובו של גוי אלא לא מבעיא לי אלא בהיכא דחובו של גוי ק' והך טופיינא לדידיה הוא והיה נ"ל לדמות דין זה למאי דאפליגו רבוותא במאי דאמרי' בפרק השואל דף ק"ח וכן לנכרי וכו' משמתינן ליה עד דמקבל כל אונסא דאיכא מאן דאמר דוקא כשהישראל נותן לו כמו שנותן הגוי ואיכא מ"ד דדוקא כשהגוי נותן בכדי דמיה והישראל אינו רוצה ליתן אלא בפחות מכ"ד אבל אם הגוי מוסיף יותר על כ"ד והישראל אינו נותן אלא כ"ד הוא דמשמתינן ליה וכמו שהארכתי לעיל בדין השות' סי' ע"ש בס"ד ומדברי ה' ר"י אבן גיאת ז"ל שכ' ולא מצא מי שיתן לו מעותיו באותו בית וכו' משמע שלא מצא שום קונה בעוד שהשוכר דר בתוכו אבל אם מצא קונה אלא שאינו נותן כפי מה שיתן מי שרוצה להיות דר בה לאלתר אה"נ דמוכרין למי שיתן בפחות וימתין עד משלם זמן השוכר לכי יספיקו לו לפדיונו וכן יש לדקדק מדברי רבינו יואל ז"ל הובא בהג"מיי שם אות ז' ע"ש. ואתה דע לך דגי' רבינו יואל ז"ל בירושלמי היא אמרי ביתיה הוה ממשכנה גבי חד רומי ובעי למפרקה וכו' ע"ש ולגירסא זו ק' בעיני דר' אמי במוכר שלא ימות ברעב ואפליגו עלה ר"ז ור"א וכו' שלא להוציא השוכר ע"ס זמנו ור' ניסא ס"ל כוותייהו אלא בביתו ממשכונת ביד הגוי ס"ל כר' אמי ואתמהה דמי עדיף הפקעת ביתו מיד גוי ממה שימות ברעב דאלו במי שאין לו מה יאכל ס"ל כר"ז ור"א ואלו גבי הפקעת ביתו מיד גוי ס"ל כר' אמי אבל לפום מאי דגרסי' ברתיה ממושכנת ביד רומי ניחא דודאי כל כהאי עדיף ממוטל ברעב דאפשר להתפרנס מן הצדקה

וראיתי להרא"ש ז"ל סו"פ השואל במ"ד לדף ק"א שכתב וז"ל וכלה שמעתין איירי בסתם אבל אם שכרו לזמן אינו יכול למוכרה וכו' וכן נמי אם נפל ביתו של משכיר או כלליה לבריה נראה דאין יכול להוציאו דשכירות לזמן קצוב כממכר דמי אבל אם אין לו מה יאכל יכול למוכרו אפי' בתוך הזמן עכ"ל משמע מדבריו דאי לאו משום דאין לו מה יאכל אינו יכול למוכרו תוך הזמן ולא ידעתי מנ"ל להרא"ש ז"ל דבית המושכר לזמן אינו יכול למוכרו תוך הזמן ואי שמיע ליה ז"ל מדקאמר בירוש' אמלתיה דר' אמי דמיירי במי שאין לו מה יאכל מ"מ קנוי לו וכו' דד"ל דבכ"הג דוקא הוא דקנוי אבל בענין אחר אינו יכול למכור הא ודאי לא מכריעא דכוונת הירושלמי לו' דאין הלוקח יכול לחזור בו ולומר כי זבנית אדעתא למידר ביה לאלתר הוא דזבנית אלא דמ"מ הוא קנוי לו מהשתא למשקל אגר ביתא ולכי משתלים זמניה דשוכר דר ביה. הן אמת שראיתי לה' מוהרשד"ם ז"ל ח"מ סס"י זר"ע בקיצור ובסי' רפ"ח באורך שדעתו נוטה שהמשכיר ביתו לזמן אינו יכול למוכרו לכשיכלה הזמן כיון דשכירו' ממכר ליומיה הוא הו"ל כאומר מה שאירש מאבא מכור לך דלא אמר כלום ע"ש ולדעתי הקצרה לא דמי דהתם לעולם לא באה לרשותו ולא זכה בה כלל אמטו להכי שפיר אמרי' ביה דבר שאינו שלו שלא זכה בו עדיין ואין מכירתו כלום אבל היכא דביתא דידיה אע"ג דשכורה היא ביד אחרים אכתי עדיין היא ברשותיה ולא אמרינן כ"הג שכירות ממכר ליומיה הוא וכ"ש דעת התוס' בע"ז דף ט"ו דלא אמרינן שכירות ממכר ליומיה אלא לענין אונאה ע"ש ובפרק כל שעה דף ל"א אהא דאפליגו אביי ורבא בב"ח אימת הוא גובה דקאמר תלמודא היכא דזבין לוה וקידש לוה לכ"ע אתי ב"ח וטריף וכו' ופשי' דהלוקח מצי לסלוקי בזוזי שכבר זכה הלוקח במקחו אע"ג דארעא לב"ח משתעבדא כמ"ש בטוש"ע סי' קי"ד ואם נפשך לחלק ולומר שאני לוה דאכתי ארעא ברשותיה קיימא ולא נפקא מרשותיה כלל אלא דשעבודי שעבד לה למלוה בחובו דאי לא פרעיה מאי דמסיק ביה גבי מארעיה אבל שוכר כיון דשכירות ליומיה ממכר הוא חשבינן לה כאילו נפקא מרשות משכיר וקיימא ברשות שוכר ומשו"ה לא מצי משכיר מזבין האי נמי לאו מילתא היא דאפי' בעשאה אפותיקי מפורש וחזר ומכרה פליגי בה בירוש' בפ"ב דשביעית דגרסי' התם המשעבד שדהו לחבירו וחזר ומכרה ר' אחא אמר מכורה לשעתה ור"י אמר אינה מכורה לשעתה והוינן בה הכותב שדה אפותיקי לאשה בכתובתה וב"ח בחובו ומכרה ה"ז מכורה והלוקח יחוש לעצמו ומפרק מתניתין בשאמר יהיה לך פירעון מזה במאי פליגי בשאמר לו לא יהיה לך פירעון אלא מזה עכ"ל ופירוש דברי הירוש' הללו נחלקו בו אבות העולם ועיין בפ' השולח רמ"א גבי העושה שדהו אפותיקו ושטפה נהר וכו' דהרי"ף שם אייתי למילתיה דירוש' הלז ועיין להרמב"ם בפי"ח מה' מלוה דין ד' ובהשגות ובה"ה וה' מגדל עז והרב לח"ם ז"ל וע"ע לה' המאור והרמב"ן בס' המלחמות בפ' אלמנה לכ"ג דף ס"ו גבי מכרו שניהם לפרנסה וכו' ומסיים בה הרמב"ן ז"ל שם וז"ל ואנן כיון שאין בידינו הלכות קצובות מחלוקת של בני א"י הדין עלינו לומר שהיא מכורה לשעה ועוד דהא חזינן סוגיא בכולה בבא מציעא ובשאר דוכתי בגמרין דריהטא דכולהו משמע דלוקח שדה שהיא אפותיקי מפורש שמקחו מקח וממכרו ממכר ואינו בטל מיד וכו' עכ"ל ועיין בטוש"ע סי' קי"ז ובסמ"ע שם ועין רואה דאפי' בעושה שדהו אפותיקי מפורש וחזר ומכרו ממכרו ממכר ואם יפרע את חובו קם השדה ביד הלוקח א"כ ה"ה והוא הטעם במוכר שדה המושכר לזמן לשיכלה הזמן דליקום זבינא ביד הקונה אותו וק"ו הדברים דהתם דלא הדרא ארעא למארא אלא עד דפרע ליה מאי דמסיק ביה אבל בשכירות ממילא הדרא ארעא למרה כדאמרי' בעלמא דזמנא ממילא אתי

ושו"ר להתוס' במציעא דע"ג ע"ב בד"ה השתא נשקול וכו' שכ' משמע שיכול אדם למכור מה שישכיר ביד אחרים ושכך נראה מדאמרי' בערכין דף כ"א הקדישו ודר בו מעלה שכר להקרש ואסיקנא בהקדישו משכיר והדר ק"ל מדאמרי' בכתובות שדה זו שמשכנתי לכשאפדנה תקדיש ותירצו שניא דא דהקדש דכלהו ברם התם במקדיש המותר וכ"כ שם בפ' אע"פי ובערכין שם תי' עוד דשכירות גרע טפי ממלוה וסיימו עוד שם בשם התוס' דהשוכר שדה מחבירו וכו'