משכנות הרועים תשיח

דע"כ הנך תרי שטרי בר חמשין חמשין בחד יומא כתיבי דאלת"ה היכי תיסק אדעתין למשוי להו חד בר מאה והלא זמנו של זה לא הוא זמנו של זה ונפקא מינה ללקוחות וה"נ מאן דנקט חד שטרא בר מאה דלא לשוייה בתרי שטרי בר חמשין חמשין דע"כ תרוייהו בזמן דכתי' בשטרא דחד בר מאה ומצי למגבי תרוייהו אי לאו משום דניחא ליה לפורעו בב"א אבל מה שהשיא דעת רש"י ז"ל לדעת הרי"ף ז"ל מקוצר דעתי אינו מוכרח וכדכ' בירושלמי ויגיד עליו רעו דבפ' הכותב כתב רש"י ז"ל שטר הלואה או מכר

וקול הטו"ר נשמע בסי' ק"ד סי"ב פסיק ותני . דאפילו הם ביום א' ומרן ז"ל בב"י לא גלה רז זה מאין מוצאו והנלע"ד יסודתו בהררי קדש וכדכתי' וחזי הוית לרב"א ז"ל במקו' בשלהי פרק הכותב שכתב משם הרמב"ן ז"ל אחר שהביא דברי רש"י ז"ל שכתב שם דשני שטרות של הלואה ספוקי מספק"ל בדעת רש"י אם רצונו לומר על הלואה אחת ודאי כגון שהודה מתחלה על מעות הראשונים הוא כותב זה השני או בסתם עכ"ל הא דמצדד צדודי בהא דאמר ר"ן בטל ב' את הא' דוקא כשהודה. המלוה דשטר ב' על מעות הא' הוא וכותב ונפקא מינה לגבות מזמן הכתוב בשטר שני אבל אם לא הודה המלוה גובה שניהם דלא אמרינן בשטרי הלואה בטל שני את' הא' וכדעת הרי"ף. או"ד. אפילו בסתם נמי. דלא יהודה מלוה אפי"ה אמר ר"ן שני בטל את הא' לגמרי דלא גבי ביה כלל והך דפרק איכא למימר דה"ק דא"נ. כתב בשטר דחד בר חמשין לבר מחמשין אחריני אפילו הכי לא משוינן ליה בחד שטרא בר מאה מהך טעמא דיהיב רבא למילתיה כמו שכתב הרמב"ן לקמיה שם ולפ"ד ז"ל מ"ש רש"י בפרק נערה שטר מכר או מחנה לאו למעוטי שטר הלואה אתא אלא דאתא מעניינא דקרא לפום הך שמעת' וכדכתי'

עוד הביא הרמב"ן ז"ל דברי הירושלמי דשלהי פרק הכותב וחילופי גידסאות ופירושם ומסיק ולפי הפירוש הזה זה הירושלמי. כדברי הרי"ף וי"מ כדברי רש"י ז"ל עכ"ל ועיין לה' שדה יהושע בפרישתו שם מ"ש משם הרא"ה ז"ל ע"ש ודברי הרא"ה הנה הנם שם במקו' באר היטב ועיין במראה הפנים למוהר"ם מרגלית. ומ"ש הרמב"ן דיש לפרשו כדברי רש"י היינו לפום מאי דמצדד לעיל דרב נחמן מיירי אפילו בסתם ב' בטל את הא' וכדכתי' ומסיים בה הרמב"ן והדעת נוטה לדברי רבינו הגדול וה' הריטב"א הסכימו דברי הירושלמי הללו ופירושו כדעת הרי"ף ז"ל וטעמא דידהו דלא עביד אינש דיזיף והדר יזיף ומסיק הרא"ה וכן הדין וכ"ש שאין דבריו צריכים חיזוק עכ"ל

נמצאת לומר לדעת הרי"ף שאחריו כל ישרי לב ה' העיטור והתרומות והרא"ה והרא"ש. ורבינו ירוחם בשם הרמ"ה ורש"י לדעת הריטב"א והתוס' והריטב"א והטור והש"ע כלם כאחד סברי מרנן ז"ל דאפילו ב' שטרות יוצאים מסכום א' והם בזמן אחד גובה המלוה את שניהם אע"ג דלא כתיב בחד מנייהו לבר משטרא קדמאה דהלואה קמייתא וא"נ כתב הכי אינו אלא להרווחא דמלתא ושופרא דשטרי הוא ומעתה זו היא שקשה על מרן ז"ל בב"י דכל רז לא אניס ליה וכ"ש דברי הרי"ף והרא"ש ובעל העיטור ובעל התרומות ז"ל דשמועתייהו כמאן דמנחי ליה בכיסתיה ואע"ג דקיימי רבוותא אמלתיה דר"ן דאיירי בב' שטרות היוצאים בזה אחר זה והטור כתב אפי' אם הם ביום א' א"נ אין ראיה מדבריהם לדברי הטור מ"מ שהראיה דמייתי הרי"ף ז"ל. מפרק ג"פ ממקומו הוא מוכרע דאפילו ב' השטרות כתיבי. ביום אחד וכדכתי' ולפחות הו"ל לאתויי לדברי הני רבוותא ולעודד חניתו דמנ"ל להטור דאפי' אם הם ביום אחד ואפריין נמטייה לה' באר הגולה שציין להך דפרק ג"פ ע"ש ולא זכר שר שהיא של כת הקודמין ז"ל וטעמו של דבר לדברי הסמ"ע ז"ל הללו דעביד אינש דיזיף והדר יזיף טעמא תריצא הוא ומתורתו של הרא"ה והריטב"א ז"ל כמדובר ואפילו שהעדים החתומים בשטר אינם אותם העדים החתומים בשטר האחר ובעדים החתומים בשניהם כנדון דידן וכ"ש סופר. מתא וצו"מ. פשיטא דאעולה לא חתמי ודנדון דידן עדיפא שאינם ביום א' אלא בחדש אחד ושפיר אמרינן הא' בתחלת החדש והב' בסופו ועיין במרן הש"ענסי' מ"ג סכ"ג ולא רצה המלוה לעשות בשטר אחד כי היכי דיגבה כלם בזמן אחד דניחא ליה דלא נפגים שטריה כדאמרי' התם בפ' ג"פ ועוד כי עת לחננה כי בא מועד וכבר הניח. השטר הא' במקום מוצנע ומפני הטרדא לא. מצא לאל ידו להזמינו וכתב שטר אחר וכיוצא ואל יקחך לבך לומר דשאני.. התם דהמלוה קטעין בריא דתרי הלואות נינהו אבל בנ"ד דהיורשים אינם טוענים בריא אלא כך מצאנו בעזבון אבינו והלוה טוען בריא דאינה אלא חדא הלואה אף אתה אמור לו אין בכך כלום חדא דאנן אתינן עלה משום דסהדי אעולה לא חתמי ועוד דלא בשופטני עסקינן שיכתוב ע"ע ב' שטרות בהלואה א' ומדינא דגמרין והירוש' מוכח דשטרא מעלייא נינהו אפי' לגבות מיתמי ולטרוף מהלקוחות וזה. ברור לענ"ד.. ודין כתובת אשה נתבאר בא"הע. סי' ק' ועיין לה' כנ"הג ח"מ סי' ד"ם אות ב' בהג"הט מ"ש. בזה וכבר נתבאר. אחד כותבי זה זמן רב מצאתי להרב בית' דוד ז"ל ח"מ סי' ל' מהספר שפלפל בחכמה בענין זה ואין הפנאי מסכים עמי להשתעשע באמרותיו הקדושים

(קל) שטר. מי שחייב לחבירו מנה בשטר ואמ"ל המלוה תכתוב לי ג"כ בשטר העולה בעש"ג באופן דלא מצי למגבי בתרוייהו והיה טעמו כדי שיהיה בטוח בחובו חש בראשו פן יסיתהו יצר סמוך ללוה כשיתבע את חובו ויוליכנו לדון עמו אצל הפלילים ויכפור בחוב ושטרי דידן לגבי דידהו הרי הם כחדשים ואין בם מועיל ואז הפלילים ישפוטו הם דהו"ל מלוה ע"פ ונשבע הלוה ונפטר. שורת הדין הוא דהכל הוא לפי מה שהוא אדם ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות דאי האי לוה גברא דאמיד למעבד הכי שומעין למלוה עיין בתשו' הררב"ז ז"ל ח"ב סי' קט"ו ואי לא ציית לב"ד למכתב ליה שטר בעש"ג ילכו מנכבדי הקהל ויעידו לפני הערכי שפ' חייב לפ' סך כ"וך עיין בתשו' הרשב"ש ז"ל סימן ר' ועיין בתשו' הרדב"ז ח"ג סי' תי"ג מיהו פשיטא לענ"ד דהמלוה הוא הנותן שכר סופרי. העש"ג אע"ג דעיקר שטר ההלואה מוטל על הלוה כמ"ש בטוש"ע ס"סי ט"ל הכא שאני דמלתא יתירתא הוא דבעי למעבד כן נראה לע"ד

(קלא) שטר בעש"ג. קי"ל המלוה את חבירו בשטר אינו נאמן לומר פרעתי דא"ל מלוה א"כ שטרך במ"ב כדאיתא בכמה דוכתי בגמרא ובהמוכר דף ע' ובטוש"ע סי' פ"ב אלא דמשתבע המלוה ושקיל אבל מלוה בכת"י דעת הרו"ף והרמב"ם ורבים מגדולי המורים סברי