משכנות הרועים תשה

הני רבוותא אלא במוכר שמאליו ומעצמו הוסיף מדה א' יתירה לאקרובי דעתא ולהרגיל הלוקחים אצלו והוא מתכוין להנאתו הילכך בדידע המוכר שהוא שליח לא בריר לן במה ניחא ליה להרגיל אצלו בע"ה או השליח משו"ה חולקים ובדלא ידע אמרינן מסתמא למי שקנה ממנו שלפי דעתו הוא בעל המעות כמדובר אבל בנ"ד שאין הויתור בא מהבעלי חובות מאליהם אלא שכך נמוסם של תגרי פ'ראנקיא בין שהם בני ברית בין שאינם ב"ב כשמראה הלוה פנקס חשבונותיו לדעת מוצאיו ומובאיו ואיך נתהווה לו ההפסד משפט כתוב לאמר להתפשר עמו כשיעור מה שהפסיד והשאר ניתן למחילה ואע"פי שאח"כ יתעשר הלוה וכי כביר מצאה ידו הין ועושר בביתו אינם תובעים אותו הב"ח במה שמחלו לו דעני היה באותה שעה מה שהראה בפנקס עסקיו מכללם מה שהפסיד בעסקיו עם חביריו ועל דבר זה היתה הפשרה לית דין צריך בשש דחביריו זכו בחלקם המגיע להם לפי חשבון כנלע"ד הקצרה

וזה חזיתי ואספרה בתוספתא פ"ח דמציעא וכתבוה הרי"ף והרא"ש ז"ל השותפים שמחלו להם מוכסים מחלו לאמצע ואם אמרו בשביל פ' מחלנו מה שמחלו מחול לו וכתב הרא"ש והמרדכי שם סימן קע"ו דרבינו שמחה תהי בה דרישא מאי קמ"ל פשיטא כיון דהמוכס מוחל לשותף שהוא לאמצע ותירץ הב"ע שאחר מן השותפים בקש ממנו שימחול לו סד"א כיון שע"י בקשתו מחל לו דיזכה בו הוא לעצמו לבד קמ"ל דהכל לאמצע שהשותפים כשלוחין זה לזה דמיין ואע"פי שע"י בקשתו אמ"ל אני מוחל לך הכל לאמצע דאותה הבקשה עצמה הוייא כמאן דשוו יתיה השות' שליח לבקש בעדם וסיפא שאמר המוכס מאליו ומעצמו בלי בקשת שום א' מהשותפים דמה שאני מוחל כ"וך לפ' בכ"הג זכה לעצמו ולא מבעיא אם א' מהשותפים בקש מהמוכס בסתם שימחול לו ולא היה שם עם המוכס אלא הוא לבדו דהכל לאמצע אלא אפילו כשבקש מהמוכס היתה הפצירה לשימחול לו ומחל לו אפי"ה כיון שהוא כשלוחם הכל לאמצע ומסיים בה במרדכי שאין השותף חולק שלא מדעת חבירו ודרך השותפים לטרוח בעד חביריהם עכ"ל ור"ל דלא תימא נהי דהשות' כשלוחים להדדי הוו הא מיהא איכא למימר בשעה שבקש זה מהמוכס היה דעתו לסלק עצמו מהשו' ולחלוק עמו אהא קאמר אי משום הא לא אריא דאין שותף חולק שלא מדעת חבירו אלא מסתמא אמרי' דלשם כל השותפים הוא מבקש כדרך השות' לטרוח בעד חביריהם זה נראה לענ"ד ברור בכונת המרדכי ז"ל והרא"ש והמרדכי משם רבינו שמחה אמרו דבר א'

וראיתי להרב"ח ז"ל בסי' קמ"ח שיצא לדון בדבר חדש דלפי טעם הרא"ש ז"ל דוקא כשמוחל ידע שהוא אחד מהשו' וכו' אבל אם לא ידע כלל שהוא שות' ובקש ממנו שימחול לו א"כ מחל לו לבדו אבל לפי טעם המרדכי דאין שותף חולק שלא מדעת חבירו לפי טעם זה ודאי משמע אפילו לא ידע המוכס שיש לו שותף אפי"ה מחול לאמצע עכ"ל בקיצור ולענ"ד קשה לשמוע דהרא"ש והמרדכי ז"ל תרוייהו משמיה דר' שמחה אמרוה ופלגן בהדייהו ואליבא דרבינו שמחה ז"ל ומה לנו לאפושי פלוגתא אלא פשי' כולה חדא מילתא היא וכדפרישנא

וכן בקדש חזיתי להרב שדה יהושע בפרק האומנים מ"ש דהירושלמי מביא להאי תוספתא התם והרב ז"ל העתיק דברי המרדכי הנאמרים באמת ואח"ך כתב וכן פירשה הרא"ש ז"ל עכ"ל דעת שפתיו ברור מללו דדא ודא חדא היא ומשום דבדברי המרדכי מבוארים דברי רבינו שמחה ז"ל ביותר קצת הביא הרב ז"ל דברי המרדכי ואח"כ כתב וכן פירשה הרא"ש ז"ל ג"כ ולענ"ד הדבר מוכרע מעצמו כדכתי' בעניותין ועיין בב"י סי' קמ"ח ששיתף דעת המרדכי והרא"ש ז"ל והיו לאחדים וזו הלכה העלה בשלחנו הטהור ע"ש ועיין בה' כנ"הג ז"ל מה שתמה על הרב המבי"ט ז"ל ואנו אין לנו אלא דברי מרן ז"ל בש"ע וקושטא קאי דיש לי דין ודברים בענין זה ושלא להטריח אמרתי מצוה בקציר"ת האומ"ר הלא הוא כמוס עמדי . ושלום על דייני ישראל

ומה שהק' הרב כנ"הג על דברי המרדכי שכתב דאין השותף חולק שלא מדעת חבירו דהלכה רווחת דבמקום פסידא שותף חולק שלא מדעת חבירו ע"ע ואתה דע לך דעיקרא דהאי מלתא איתמר בפרק הגוזל בתרא דף קי"ו אהא דתניא התם שיירא שהיתה הולכת במדבר ועמד עליה גייס וטרפה ועמד א' והציל ואמר לעצמי אני מציל הציל לעצמו ואוקמה רמי בר חמא בשותפי הילכך אם לא אמר לעצמי אני מציל מה שהציל הציל לאמצע דאורחייהו דשותפי למטרח אהדדי אפילו במקום סכנה עם אנשי הגייס כמ"ש רבוותא אשר הובאו במקובצת לשם אבל אם אמר לעצמי אני מציל כמאן דפליג דמי וכגון זה שלא במקום סכנה שותף חולק שלא מדעת חבירו אבל אם מבקש מהמוכס שימחול לו מה צרה היתה שם לחלוק שלא מדעת חבירו ואע"פי שהפוסקים גמרי מינה לחוב המקולקל ויהבי טעמא מדקאמר תלמודא כגון זה כמ"ש במקו' דלא בעינן כ"הג ממש ע"ש הא בעינן מיהא שיציל שיאמר) כן בפני עדים עיין בסמ"ע ובש"ך שם בסי' קע"ו ומור"ם ז"ל שהעתיק דברי ראבי"ה כתב ואמר וכבר עמדתי בזה במ"א בס"ד. ועוד בה דאפילו אמר לעצמי אני מציל דהציל לעצמו ה"ד כשלא הציל אלא חלקו המגיע לו אבל אם הציל יותר מחלקו הכל הוא לשאר השותפים כמ"ש הרא"ש ובמקו' בשם כמה גדולים חקרי לב ע"ש. ועפי"ז יתבארו דברי הרא"ש ז"ל בתשו' כלל ע"ג סימן י"ב וכ"ש על דבריו הרב"י ז"ל סימן ע"ז והרב לחם רב בתשו' סי' ק"א לחלק יצא דהרא"ש ז"ל לטעמיה אזיל דשנים שלוו כאחד גובה כל החוב מאיזה מהם שירצה ולא כן דעת מרן בב"י שהא' אינו חייב אלא בחצי החוב ועל חצי האחר כדין ערב א"כ דדינא הוא דזוכה לעצמו בכל הנמחל עש"ב ובנ"ד אין הויתור שויתרו הבע"ח חלק השותף דוקא אלא שבכללות העסק נתהוה ההפסד וע"ז מחלו כאשר משפט כתוב להם מאין הרגלים לזכות בחלק מה שהפסיד חבירו בדבר זה אין הדעת הולמתו וק"ו מדין מציל מן הגייס ולענ"ד הדבר מוכרע מעצמו

ואחר כותבי את כל הרשום במאי דאיתשל קמאי לענין דינא כמדובר ואשא עיני ואראה סוגייא בדוכתה כפורחת לענייננו גרסינן בפ' הגוזל קמא דק"ב ת"ר האומר לשלוחו לקנות לו חטים וקנה לו שעורים תנא חדא אם פיחתו פיחתו לו ואם הותירו הותירו לו ותניא אידך הותירו הותירו לאמצע וכו' ואיכא למידק אמאי לא משני תרוייהו אליבא דר' יוסי דאמר הוסיפו לו אחת יתירה חולקים ול"ק הא דידע מוכר שהוא שליח ומשום דמספק"ל למי נתכוון המוכר להקנות מהם משו"ה חולקים לפי מ"ש רש"י ז"ל שם בטעמא