משכנות הרועים תשג

מצדו ולחפור בכותל נקבים מפולשים והאחר מוחה בידו שלא יחפור אלא עד חצי הכותל הדין עם מי כך ראינו שהדין עם השותף להכניס הקורות בכל עובי הכותל לפי שאין חלקו של אחד מהם מסויים בכותל זה כלפי ביתו וזה מכלפי ביתו אלא כל הכותל משותף ביניהם הגע עצמך שאלו אחד מהם רוצה למעט מעובי הכותל כלפי ביתו והלא חבירו מעכב עליו וא"ת שאין לכל א' מהם זכות אלא בחצי עוביו שמכלפי ביתו מפני מה חבירו מעכב עליו הא למדת שכל הכותל משותף ביניהם לפיכך דין הוא שישתמש כל א' ואחד מהם בכולו ובלבד שלא יהיו הקורות יוצאות ובולטות לאויר ביתו של חבירו וכך הדין ושלומכם ישגא ויפרה כחפצם וכחפץ דורש שלומכם מאיר הלוי ברבי טורודוס הלוי ז"ל

(קיד) שותפים. ראובן ושמעון ולוי עשו שותפות ביניהם בעסק משא ומתן והטילו לכיס השותפות מה שיאותו ביניהם ושילך א' לערי פ'ראנקיא להלביש המעות בסחורות ופרקמטייאות ולהקיף מהזולת ולשולחם אל שותפיו כמנהג אנשים סוחרים וכך היו נוהגים מדי שנה בשנה והשותף אשר בפ' הקיף מהזולת כ"כ וכשעמדו הנושים בו לאמר תנה את נש"י לא השיגה ידו כדי גאולתו ומנהג תגרי פ'ראנקיא כשהלוה מראה להם פנקס חשבונותיו וכיצד נתהווה ההפסד מנכין לו מחובו ערך אותו ההפסד והותר ואע"פי שיתעשר אח"כ אין תובעין עוד ממנו ממה שמחלו לו כי עני היה באותה שעה וכך עשה השותף הנז' ומחלו לו על השאר וכשחזר השותף פה מתא יע"א יצא לטעון על חביריו כי לו לבדו ניתנה המחילה והם דמי בושתו וכדי בזיון וקצף מה לי ולכם לחלוק עמי והשותפים ישיבו אמריהם לו מזלא דבי תרי חלק כחלק בחלקו"ת תשית עמד השואל ושאל יורה המורה לנדקה דבר מי יעמוד כדת של תורה ויבא שכמ"ה: זאת אשיב בדרך קצרה לקול האות הראשון אהא דתנן בפרק אלמנה ניזונת דף צ"ח מכרה שוה ק"ק במנה או שוה מנה במאתיים נתקבל' כתובת' והוינן בה ותימא אנא רווחנא א"ר נחמן א"ר בר אבוה כאן שנה רבי הכל לבעל המעות כדתניא הוסיפו לו אחת יתירה הכל לשליח דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר חולקים ורמינן עליה דרבי יוסי מאידך דרבי יוסי דתניא רבי יוסי אומר הכל לבעל המעות ומהדרינן אמר רמי ב"ח כאן בדבר שיש לו קצבה כאן בדבר שאין לו קצבה והדר מייתי התם דר"פ פסיק ותני הלכתא כרבי יוסי והך שינויא דשנינן שנויא ודעת רש"י ז"ל דר' יהודה פליג אפילו בדבר שאין לו קצבה דהכל לשליח ורבי יוסי ס"ל דהכל לבע"ה ובדבר שיש לו קצבה חולקים ומתני' מיירי בקרקע דדבר שאין לו קצבה הוא ודקתני נתקבלה שוה מנה בק"ק כר' יוסי אתייא וטעמא דר' יוסי דבדבר שיש לו קצבה חולקים משום דודאי המוכר לשם מתנה אכוון אלא דלא ידעינן אי לשליח אכוון או לבע"ה אכוון. ויש לחקור אי מהמנינן למוכר ופליגי ר"י ור"י בדליתיה למוכר קמן דנשייליה אבל אי איתיה קמן ואמר לזה נתכונתי ולא לזה שומעין או"ד אם לאחר מעשה אמרה אין שומעין לו וכיון דבשעה שהוסיף מדה אחת יתירה לא גלה דעתו כבר זכו בה השליח והבע"ה מכח הך ספקא מההיא שעתא ותו לא מהימן וכאותה ששנינו בפ' עשרה יוחסין דע"ד דנאמן המוכר לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי ודוקא בעוד שהמקח בידו אבל אם אין המקח בידו אינו נאמן ובטעמו של דבר כבר עמדו אבות העולם ועיין להסמ"ע בסי' רכ"ב ע"ש ונראה דלא דמיא דשאני התם דשניהם טוענים בריא דלדידיה מכר משו"ה כל שיצא המקח מתחת ידו אינו נאמן ולא הוי אלא כעד א' כמו שנתבאר שם ע"ש אבל הכא גבי שליח ובע"ה אין גם א' מהם טוען טענת בריא דלדידיה גמר ויהיב מוכר ולכך כי אמר לזה נתכונתי מהימן כיון דבדידיה תליא מלתא ולא גרע מעד אחד והכי מסתברא ועכ"ל דפלוגתא דר"י ור"י בדליתיה למוכר קמן דנשייליה דלפום טעמא דיהיב רש"י ז"ל ועוד נראה לברר דלדעת רש"י ז"ל עכ"ל דברייתא מיירי בדידע מוכר שהלוקח אינו לוקח לעצמו ואינו אלא שליח בעלמא ומשום דלא קים לן בדעתיה דמוכר למאן איכוון למיהב הך טופיינא אמטו להכי חולקים אבל אם המוכר לא ידע ביה דהוא שליח והעולה על רוחו כי הוא בע"ה פשיטא דמודה רבי יוסי לרבי יהודה דהכל לשליח דתו לית לן במאי למתלי ספקא ולפי"ז יש לדון בנדון דידן כיון דהמלוים שבפ'ראנקיא אינם יודעים ומכירים לשותפיו כלל מצינן למימר דמה שויתרו ומחלו לשמעון לבדו זוכה בו לחלקו ואין לשותפיו חלק ונחלה במה שויתרו ומחלו המלוים לשמעון

אמנם התוס' כתבו משם ר"ת וז"ל וטעמ' דחולקים לפי שבע"ה כיון שקבל קצבתו מה לו בטעותו של שליח אלא אמרינן הואיל ועל ידי מעותיו נשתכר יהיב ליה פלגא עכ"ל ולפי"ז לא שני בין ידע מוכר שהוא שליח או לא ידע אלא לעולם חולקים וה"נ אם אמר המוכר לשליח נתכוונתי להקנות זוכה בע"ה לחלוק עמו כיון שע"י מעותיו נשתכר והכי חזינן להרי"ף והרא"ש ז"ל שכתבו וז"ל ולמה חולקים השליח עם בע"ה הואיל ובאת הנאה לשליח ע"י בע"ה חולקים עמו עכ"ל ולע"ד נראה דאין הלשון מדוקדק שפיר דלא אתברר דברי רבנן ז"ל במאי ניחא ליה ומהדרי לאשכוחי טעמא בזכיית אידך דאיכא למימר דמסתבר להו טפי דהכל לבע"ה והכי דייק לישנא שכתבו למה חולקים השליח עם הבע"ה דר"ל דמהראוי להיות הכל לבע"ה ולפי"ז לא אתי שפיר מאי דכתבו הואיל ובאת הנאה לשליח ע"י מעות בע"ה דהאי לישנא לא משמע הכי והכי הול"ל הואיל ובאת הנאה לבע"ה ע"י שליח מש"ה חולק עמו השליח ואם הכונה דמסתבר טפי דהוי לשליח רק הואיל ובאת הנאה לשליח ע"י הבע"ה א"כ צ"ל רישא דרבנן ז"ל לא דייק והכי הול"ל ולמה חולק הבע"ה עם השליח הואיל וכו' ונלע"ד דכן הוא העיקר ומדרבי יהודה נשמע לר' יוסי דלר' יהודה הכל לשליח אלא דר"י אתי עלה כיון דע"י דבע"ה אתיא הנאה לשליח דינא הוא שיחלוק בע"ה עם השליח דהו"ל כשותפים שא' נתעסק בנכסי חבירו דחולק עמו בשכר ובדבר שאין לו קצבה לא חשיב שבחא דאתי ממילא אלא דאוזולי אוזיל לגבי זוזי ולפום ה"ט דהרי"ף והרא"ש ז"ל לא שני לן בין ידע מוכר שהוא שליח בין לא ידע דכל עיקר מטרין לא הוו אלא משום דע"י בע"ה מטיא הנאה לשליח הו"ל כשותף וכדכתי' ועוד בה דלטעמא דיהיב רש"י ז"ל כי גלי דעתיה מוכר למי מנייהו אכוון להקנות שומעין לו וכדברירנא אבל לדעת הרי"ף והרא"ש ז"ל לאו בדידיה דמוכר תלייא מלתא אלא שיגיעת שניהם משכחת לה הך מדה יתרה ותלי"ת שמו שכך מצאתי להרשב"א ז"ל במיוחסות סי' ס' שכתב לפירש"י ז"ל כשאומר הנותן שהוא נותן לשליח הכל לשליח אלא מפירוש הרב העיטור