משכנות הרועים תרפז

מתני' לא קשה דהא לאבוה דשמואל האי דקתני אע"פי שאינו רשאי גבו מכירה אכולהו קאי אלא קרא מאי איכא למימר ואפשר דהא דאמרינן דאי לא אמר קרא ה"ד קרא כדכתיב אבל מילתא דאתייא מדרשא בעלמא אמר קרא וכבר עמדתי בזה בספרי זוטא חיים וחסד במערתא דחסידי ואין כאן מקום להאריך

הדרן לדיננא דעת רוב הפוסקים דמלתיה דאבוה : דשמואל מדינא ולא ממדת חסידות והכי מוכחא טפי סוגייא דבכורות דמוקי להמתני' דהמשתתף עם הגוי דאמרינן דאינו רשאי דומיא דגבי מכירה דמדינא הוא דמשום מילתא דחסידות לא לתני תנא אע"פי שאינו רשאי וכבר מרן ז"ל בב"י שם סי' קפ"ב סידר את המערכה ודעת הרמב"ם והוא באחר ע"ש והג"א דס"ל דרבא לית ליה דאבוה דשמואל יחידאה הוא

ואתה דע לך דהתוס' בסנהדרין ובחי' רבינו יונה ז"ל שם והתוס' בבכורות שם והרא"ש ז"ל שם ולשם ובספ"ק דע"ז והר"ן ז"ל שם כלם נקבצו באו בית יוסף סי' קפ"ב חלק על ס' רשב"ם ז"ל דס"ל דאפילו נתחייב לו שבועה אינו רשאי להשביעו אלא דרשאי הוא להשביעו שלא יפסיד ואע"ג דבודאי כשישבע ישבע. בשם אלהיו מ"מ בז"הז אינם נשבעים אלא בקדשים שלהם ע"ש מה שהאריכו בדבריהם ודבר הלמד מעניינו דע"כ לא הקילו הני רבוותא אלא בדעבר ונשתתף ונתחיי' לו הגוי שבועה דרשאי. להשביעו משום דאינו נשבע אלא בקדשים שלהם אבל לא שהתירו על סמך זה להשתתף עמהם דמילתיה דאבוה דשמואל אכתי בדוכתה קיימא וכ"כ הג"א בספ"ק דע"ז דר"פ מודה לכתחלה דאסו' להשתתף וכן כ' בפשי' מוהרשד"ם בי"ד סי' צ"ג ע""ש

איברא מדיהבו טעמא רבה דאין נשבעין אלא בקדשים שלהם ומשתתף ש"ש ודבר אחר ועל השתוף לא הוזהרו בני נח ומשום לפני עור ליכא גבי ישראל כיון דאינו לאו מפורש הוא א"כ אמאי מחמרי' כולי האי שלא ישתתף משום דילמא מתחייב ליה שבועה דהא לכי משתבע נמי בקדשים ליכא משום לאו דלא ישמע על פיך וכן מוכיחין דברי הטור בא"ח שכתב ואין כל אדם יכולין לעמוד בזה וגם רש"י התירו לפי שהנכרים עכשו אינם עובדים כ"ום עכ"ל קרי בחיל דהותרה הרצועה לדעת רש"י. להשתתף עמהם מהך טעמא גופיה דכ' הנך רבוותא ומה. לנו לחלוק את השוין ונראה שזו היא דעת רמ"א בא"ח שם שעמ"ש מרן שלא להשתתף וכו' עובר משום לא ישמע על פיך וכו' הגיה וכתב ויש מקילין לעשות שותפות עם הגוי בז"הז וכו' ומייתי לה משם התוס' בפ"ק דבכורות שכתבנו ע"ש וכ"כ בהג"א ומוהרשד"ם ז"ל אלא דהתוס' ז"ל כלפי מה שחזרו על רשב"ם דאסור להשביע כ' להתיר אבל לדינא בז"הז לאו עובדי כ"ום מיהו מודו ואזלו דשרי להשתתף עמהם ומה שהחמיר הרב ז"ל בשבועת התוגרמים שנשבעים בספריהם: יותר משבועה בקדשים דהתם לאו לשם אלהות והכא לשם תורה ע"ש אנכי עני לא כן עמדי דהתורה לא הקפי' אלא על השמעת שם אלהים אחרים ולא על שחושבים שהיא תורה

וראיתי להרדב"ז בחדשות סי' קס"ו שנשאל על האי דאמרינן אסור להשביע גוי ביראתו וכי יפסיד ממונו בשביל זה האיסור עכ"ל ואיני מבין דזו היא דעת רשב"ם ז"ל ור"ת חלק עליו והתיר כדי שלא יפסיד זה ממונו גם הרב בתשו' העלים עין של מעלה מהני מלי דשנ'ו רבנן בדבורייהו ופסיק ותני להתיר ולא נסתייע מכת הקודמים רבנן סבוראי נו"ן ועיין להרב בית יהודה ז"ל י"ד סי' ה' מה שפלפל בחכמה ואין הפנאי מסכים. ודע לך שכל הדברות הנאמרים באמת לאסור אסר אנחנו אלה פה היום הפלילים אינם משביעין אחד גוי ואחד ישראל אלא בזה הלשון באללה אלדי לא אילא אלא הווא ר"ל באלוה שאין אלוה בלעדו אלא הוא אלא שפלילים חלוקים בעיסתן כת א' משביעין שבועה זאת לפני הפליל ונפטר וכת אחת אומרת להחמיר עליו שישבע שבועה בבית התפלה לפני הארון שיש בו ס"ת וכן כשהגוי יתחייב שבועה לישראל מוליכים אותו לבית תפלתם ומשביעין אותו לפני ספרם ואינם עושים שום שינוי בין ישראל לגוי ונלע"ד דאפילו לדעת מוהרשד"ם ז"ל דמחמיר בספריהם ה"ד להשביע בהם כעין מה שנשבעין בקדשים שלהם אבל לעמוד אצלו ולהשביע בשם השם מודה הרב דמשרא שרי וליכא שום. לתא דאיסו' כן נלע"ד הקצרה

(עט) שותפים בחצר. ראובן ושמעון שותפים בחצר א' ובית א' מבתי החצר נפולה ועומדת וכן בשאר החצר המגיע לכללות תשמישי החצר חסורי מחסרא מראהו נפול ועמד ראו' ותבע משמעון שותפו לבנות הנהרסות לתקן החצר כדי לדור בה ולהשכירה לזולת כי א"א לדור בה בלתי תיקון מקום תשמיש כללות החצר וגם לבנות את הבית הנפולה ליהנות משכירות ושמעון דוחה אותו מיום אל יום ומחדש לחדש וירא כי לא יכול לו אז עמד ראובן ובנה את הבית ההוא ותיקן כל הנהרסות הצריכים לתשמישי החצר מכיסו והשכיר את הבית לזולת ע"מ לקבל שכר הבית לעצמו באומרו כי לולא ממונו אין כאן בית להשכירה ושמעון מאן ימאן למחול שכירות הבית ההיא ובאו להתדיין אצלי להורות להם דבר המשפט כדת מה לעשות אם יש בזה לתא דאיסורא דרביתא או לא ואת"ל דלית בה לתא דאיסור רבית כיון דאותו מוחה בו שלא יהיה אהנייא לו המחאתו או"ד ראובן מדידיה קא אכיל ובהתירא אכיל וחדי

זאת אשיב בפרק הבית והעליה דף קי"ז תנן הבית והעליה של שנים שנפלו אמר בעל העליה לבע"ה לבנות והוא אינו רוצה לבנות הרי בעל העליה בונה את הבית ודר בתוכה עד שיתן לו יציאותיו רי"א אף זה וכו' צריך להעלות שכר ופירש"י דקסבר ר"י זה נהנה זה אינו חסר חייב וצריך להעלות לו שכר ואי לא מחזי כרבית והתוס' הק' עליו דאין אנו צריכים לטעמא דרבית שהרי טעמו משום דזה נהנה וזה אינו חסר אסור ע"ש ובודאי דטעמא דזה נהנה וזה אינו חסר דאסר ר"י לאו משום איסור רבית אלא משום לתא דגזל כיון שנהנה שלא מדעתו וכדכוותי התם בגמ' גבי הנותן צמר לצבע ולא דחי דשאני דר בבית דאסרינן משום דמחזי כנוטל שכר מעותיו וטעמא. דרבנן דשרו לדור בו חנם משום דס"ל זה נהנה וזה אינו חסר מותר ואין שייכות באיסור רבית וכי דחינן בגמרא למימר דר"י גמי סבר דזה נהנה וזה אינו חסר. מותר אלא משום דאיכא שחרוריתא ולא משום לתא דרביתא

ומעתה חזות קשה הוגד לי כמ"ש הרב פמ"א ח"א. סי' ק"א בתוך דבריו וס"ל לר"י דצריך להעלות לו שכר ואי לא מחזי כרבית ות"ק סבר