משכנות הרועים תרעח

אבד וכו' מוכח' דלמאי דמשני נמי אכתי הך פירושא קאי דבשטר הלואה ושטר מקח וממכר שיש בהן אחריות כל שלא ידענו שנאבד או שראינוהו שנשרף אין כותבין וכשאין בהם אחריות כותבין. וכדעת הרב המאירי וכדמוכחא לישנא דבריי' ומצאתי בפסקי התוס' שם סי' שס"ט כתוב לאמר אין כותבין שטר על שדה אחת אם לא שידוע שאבד הא' דין זה בגמרא עכ"ל ונראה דלא קמיירי אלא דוקא בשטר שיש בו אחריות דבאין בו אחריות כותבין אפילו עשרה שטרות על שדה אחת אלא פשיטא כשיש בו אחריות וטעמא כשאין ידוע דאבד אבל ידוע שאבד כותבין ועל שטר מק"ומ שיש בו אחריות אין כותבין דבכלהו איכא למיחש דילמא מטייא פסידא כהאי דאמר

וחזיתיה להרא"ש ז"ל בתשו' כלל ס"ח סימן ל"א דפסיק ותני והא דאין כותבין בשטר הלואות היינו כשאין ידוע לעדים אבל כשידוע לעדים שאבד כותבין לו שטר אחר כמו בשטר מק"ומ ולא אמרינן עשו עדים שליחותן עכ"ל דעת עליון כדעת הרב המאירי ולפום דוקיין גם רשב"ם ותוס' מבעלי סברא זו ומעדותו של ה' מאירי ז"ל שגדולי פוסקי ה"ג כ"כ אלא שדברי הרב המאירי ז"ל קיימי על השורף שט"ח של חבירו דכיון דנשרף בפניהם תו ליכא למיחש דילמא הדר משכח ליה וגבי ביה זמנא אחריתי אבל לשון רשב"ם והרא"ש ז"ל דנקטו לישנא דאבד בעדים אכתי לא איפרוק דהא איכא למיחש דהדר משכח ליה וכמ"ש רשב"ם ז"ל גופיה והתוס' כתבו ביודעים שנאבד או ראינוהו שנשרף משמע מדבריהם כמות זה כן זה ובודאי דלא ראי זה כראי זה וברפ"ב דכתו' דף י"ו אהא דתניא אבדה כתובתה פריך וניחוש דילמא מפקא לה וגביא ומשני מאי אבדה באור ע"ש בפירש"י אלמא דבאבדה אכתי איכא למיחש דילמא משכחת לה ומפקא וגבייא עיין במקו' לשם לכן נלע"ד דבאומר אבד הוא דאיכא למיחש דילמא הדר משכח לשט"ח או האשה לכתובתה אבל כשידוע לעדים שנאבד היא אבידה שאינה מתבקשת עוד דומיא שראינוהו שנשרף וברייתא דפ' האשה שנתארמלה ופ' גט פשוט מיירי דטוענין כן ולא בהעדאת עדים כמ"ש רשב"ם ז"ל אבל בהעדאת עדים לא משכחת לה שיעידו שאבד אם לא ידעו בבירור גמור שאבד זכרו מן העולם ומ"ש הרא"ש ז"ל ואם ידעו העדים שנאבד כותבין היינו ידיעה ברורה שנאבד מן העולם ואפי' הוא אומר כן או היא אומרת כן אינם נאמנים דאכתי איכא למיחש דמשקרי אבל בהעדאת עדים מהני וזהו שדקדקו התוס' בדבריהם דגבי נאבד כתבו שידעו שנאבד וגבי נשרף כתבו ראינוהו שנשרף ר"ל ידעו נאמנה דנאבד לגמרי ונתברר להם דתו ליכא למיחש דילמא משכח ליה אבל גבי נשרף דאינו תלוי בידיעה נקטו לשון ראינוהו

וחזי הוית להרא"ש ז"ל בתשו' כלל צ"ד סי' ה' דאייתי להא דת"ר הרי שבא ואמר אבד שטרי וכו' ומה שפי' רשב"ם ז"ל ועדים אין לו ודייק מניה הא אם יש לו עדים שאבד ממנו היו כותבין לו ולא חיישי' שמא ימצאנו ויגבה בו וכו' עכ"ל וכדוקיין תלי"ת והדר ק"ל מהך דכתו' כדוקיין ובאבדה באור ובעדים וכתב דרשב"ם דקדק מלשון הברייתא וכדדייקנא בעניו' ומסיק ולפי הדקדוק יש לפרש מאי אבד אבד באור ונראה שדעתו ז"ל מסכמת לדעת רשב"ם ז"ל בזה דהכא דאיכא עדי שריפה או שידעו ונתברר להם שנאבד מן העולם דומיא דנשרף חוזרין. וכותבים כמ"ש בשאלה שבכלל ס"ח וכ"כ השל"הג משם הרא"ש ז"ל דאם עדי השטר או דשריפה כותבין לו כדאיתא. בפרק גט פשוט וכדפרישית בעניו' כי היכי דלא ליסתרו דברי הרא"ש ז"ל אהדדי וסוגייא דכתובות

ומעתה דעת רשב"ם ותוס' וה' המאירי והרא"ש כחדא שריין שכל שעדי השטר נתברר להם ברור אמתי שנאבד השטר מן העולם אבידה דלא הדרא וכ"ש אם ראוהו שנשרף חוזרין וכותבין לו שטרא אחרינא ולא אמרינן בכ"הג עדים שע"ש וכו' אבל דעת הרשב"א ז"ל הובא במקו' בד"ה. דמיירי בנשרף קמי סהדי ואפי"ה ס"ל דאינן חוזרים. וכותבים וכן מצאתי להרמ"ה ז"ל בחידושיו בפרק גט פשוט סס"י ק' דף רס"ב ע"ב בד"ה ושמעי' וכו' שכתב וז"ל אבל שטרא דאית ביה אחריות נכסי דלית להו רשותא למכתב אלא ברשותיה דעדים שעשו שליחותן אינם חוזרי' ועושין שליחותן דלחד זמנא שוינהו שלוחין לטפי לא שוינהו שלוחין וכו' ואפילו היכא דאיקרע שטרא קמא דלית ליה פסידא וכו' דלחד זמנא שוינהו שלוחין לתרי לא שוינהו שלוחין עכ"ל דעת עליון אע"פי שהעדים ראו וידעו שנקרע השטר קמא אינן חוזרים וכותבין כיון דמעיקרא לית להו רשותא למכתב אלא ברשות וכן נראה שהיא דעת הראב"ד ז"ל הובאה בשיירי המקובצת לשם וז"ל ולא והא אמר רב כותבין אפי' עשר שטרות על שדה א' פירוש אם ראו שנשרפו הראשונים וכו' אמר רב יוסף בשטר מתנה דלית בהו אחריות וכו' עכ"ל אלמא דבשטרי הלואות אע"פי שראו שנשרפו הראשונים שונים אינם חוזרין וכותבים וכדייהיב טעמא הרמ"ה ז"ל וכן יש לדקדק מדברי הרא"ם ז"ל המובא לשם דאיהו ז"ל נמי הכי ס"ל וכן מתברר מדברי הנמק"י ז"ל מדייהיב טעמא מכיון דקנו מידיה באחריות לא היה דעתו אלא לשטר אחד ולאותו שטר בלבד עשאו שליח עכ"ל וקרובים דבריו לדברי הרמ"ה ז"ל ועיין בחידושי הרמב"ן לשם

והנה הרמב"ם ז"ל בפכ"ג מה' מלוה דין יו"ד כתב לפיכך וכו' א"כ מי שיאבד לו שטר המכר ועדיו קיימין כיצד יעשה יכתוב שטר ב' וכו' בשט"ח אינו כן אע"פי שעדיו קיימין וקנו מידו וחזר בשעתו ואמר וכו' אבד או נשרף אין כותבין לו שטר ב' וכו' עכ"ל מדנקט כלישנא דבריי' דאמר ההוא שאבד או נשרף משמע בדלית ליה סהדי אלא הוא ניהו דקא' הכי וכמ"ש הרא"ש ז"ל בתשו' דכלל צ"ד א"כ דון מינה בדאיכא עדים דנשרף שפיר כותבין לו ולפום מאי דטעים משום דחיישינן דילמא פרעיה אפילו נשרף באפי סהדי דשטר אין כותבין וכן נתבאר בדבריו לקמא דאפילו נמחק בפני עדים של שטר ע"ש ולא משום דעשו שליחותן ואכתי איכא למשמע מינה דאי סהדי לא וזה ידם מידו משעה שכתב השטר עד שנשרף דתו ליכא למיחש לפירעון מצו למכתב ליה שטרא אחרינא ואלו לטעמא דיהיב הרמ"ה ז"ל אפי' בכ"הג אין כותבין וכן לטעם דכתב הנמק"י ז"ל הרי הוא כמבואר ותלמודא דנקט לטעמא דדילמא טריף והדר טריף ולא משום דחיישינן דילמא פרעיה כמ"ש הרמב"ם ז"ל משום דבעי למימר דאפילו ברשות מוכר לא כתבי דחיישינן לקנונייא ולקמן יתבאר באר היטב בס"ד

וקול הטו"ר נשמע בסי' מ"א דנלמד מדברי אביו הרא"ש ז"ל כגון שידוע לעדים שאבד ובתשו'