משכנות הרועים תרסח

בהכי ומאי דוחקיה לאוקומי אהך בריי' נהי דסבר רעהו לאו דוקא ומדינא חייבים הא מיהא לחייב בתם נ"ש אמר ר"א בשם ר"י כדיניהם נראה דפשיטא ליה דאהני הך טעמא דראה ויתר לחייב תם במועד וכדכתי' לעיל כיון דמדאוריי' חייב כי קבלה ר' לא אהך בריי' דגוי בגוי ואה"נ טעמ' דמתני' דמחייב בתם משו' דבדיניהם ומשום דק"ל לה' מג"ע דמאן חזית למפסק כמ"ד דבדיניהם פטור בסתמא דתלמודא והאיכא ר' לא דפליג עליה. וכו' דבדיניהם מחייבי אהא משני דר"א תלמיד ותיק מובהק אצל וחזי למסמך עליה טפי משאר אמוראי אלא שאין אני מבין דברי הרב ז"ל בזה דמה יושיענו זה דר"א תלמיד מובהק וכו' אטו ר' אבהו בהדי ר' לא אלא דר' אבהו אמר לה בשם ר"י כדיניהם ואפליגו סתמא דתלמודא ור' לא אהיכא אמרה ר' אבהו סתמא דגמרא סבר אמתני' ולפיטורא ור' לא סבר אברייתא ולחיובא אבל ר' אבהו לא נחלק עם שום אדם בזה. ועו"ק בדבריו ז"ל שכתב והכי מתנייא בפרק הגוזל וכו' דמה דמות ראיה מהתם דדיניהם לפטור או לחייב נהי דכ"ע לעולם דנין לחובת הגוי ולפטור ישראל בין בדינינו בין בדיניהם אלא דפליגי בדיניהם משפט רשעים כיצד דנין אבל בהפוכי זכותא דישראל לא נחלקו אדם מעולם סו"ד דברי הרב ז"ל אינם מובנים

וחזיתיה להרל"ם ז"ל שדעתו כדעת התוס' לפי מה שהגיה מהרש"ל ודעת הר"ן ז"ל דרעהו למעוטי גוי ולפיטורא לא צריך קרא וכדוקיין מהך דבפ"ב מהלכות גניבה א"כ דידן בדידהו מדאוריי' פטור וא"צ טעם אלא שראיתי לבעל מ"ע שהביא מהירוש' ע"ע וכמדומה שהרב לא ראה סוגיין דהירושלמי אלא מ"ש הרב מג"ע ומ"מ דדברי רבינו מכוונים עם דברי הירושלמי ופסק כסתמא דגמ' ולא חש לדר' לא ומפרש דברי הירוש' כדכ' בעניו' וסובר דרעהו דקרא דוקא ולא גוי כמ"ש בה' שכירות והלכות גניבה ותלמודא טעמא דסיפא קייהיב אבל רישא דידן בדידהו ל"צ קרא וכיון דאשכח טעמא בירוש' ולא נפקא מינה לענין דינא אמר מילתא בטעמא וה"נ דידהו בדידן אע"ג דאייתי רבינו לטעמא דראה ויתר הוסיף עוד טעם ולפי שאין משמרין בהמותיהן וכו' וכיון דלא נפ"ל מידי אין בכך כלום ורבינו ז"ל העתיק הברייתא בפרק הגוזל דקי"ב אשר הובאת לך ונראה פשוט דודאי סובר ז"ל דרעהו דוקא כדכתי' אלא דניחא ליה למיהב טעמא לתרוייהו לדעת מה להשיב להם כשפוטרין הישראל אנו אומרים כך דינינו וכשמחייבים הגוי אנו אומרים להם כך דיניכם ושלא יתמה האדם לומר איך הותר לנו לדון להם פעם בדינם פעם בדינינו לזה נתן טעם משום שהם כבהמות שהותרו לשחוט בעבור הנאת האדם ע"ע ועיין מ"ש הרע"ם ז"ל ומ"ש התי"ט ז"ל

ואחרי כותבי את כ"ז ראיתי לה' יפה מראה ז"ל : שהביא סוגיית הבבלי דמסיק רעהו דוקא מיהו דוקא לפיטורא דידן בדידהו אבל דידהו בדידן לחייבו דאיכא קרא דדברי קבלה ופי' כדיניהם ר"ל טעמא דלא דרשי' רעהו לפיטורא נמי דידהו בדידן משום דכדיניהם דיינינן להו דאינהו מחייבי ואתא ר' לא ואמר דהא דר"א בשר"י לא אתאמרא אמתני' דהכא דהא טעמא טבא איכא מראה ויתר ומהופיע אלא מהך מתני' אתאמרא ע"ע ואין זו שיטת רבינו וה' מג"ע ז"ל כמו שביררנו בעניו' בס"ד

עלה בקב"ץ דלדעת התוס' לפ"ד רש"ל ותי"ט ורבי' גהר"ן ז"ל דרעהו דהכא נמי הכא דוקא ולא גוי א"כ שאלה הדרא בעינה ואפילו למ"ד התם דרעהו לאו: דוקא הא גבי שומרים דתני לה במכילתא ודאי דליכא מאן הפליג וכיון דעירוב פרשיות שנו כאן הול"ל שאין נשבעין על טענת גוי שהודה לו. הישראל במקצת שבועת. התורה כיון דרעהו מיעט גוי. ושמ"ת ה"כ נימעוט ובשלמא למ"ד דטענת גנב בפיקדון לא בעינן הודאה. במקצת וכי הוא זה הכתו' בפרשת שומרים מנתקינן ליה לגמרי ושדינן ליה אפרשת אם כסף א"ל נמי דעירוב פרשיות שנו כאן היינו במלתא: דשייכא בתרוייהו כגון מומחין דבעינן אלהים וכדאיתא בספ"ק דסנהדרין אבל. הודאה במקצת דלא שייכא תו גבי שומרים אלא אפרשת אם כסף תו ליכא למימר עירוב פרשיות ונשדי רעהו בפרשת שומרים אפ' אם כסף נמי אלא דלא קאי אלא אפ' שומרים דוקא היכא דקאי ניקום אבל למ"ד דבעינן הודאה במקצת ודין שומרים והודאות והלואות בהדדי נינהו ובכולהו בעינן הודאה במקצת ורבינו פסקה בפ"ב מה' גניבה והטוש"ע ועיין בהרל"ם בפ"ג מה' סנהדרין הדרן בעיין לדוכתה ומדברי רבינו בהלכות טוען שלא מיעט נכסי הגוי משבועת. התורה יראה דס"ל דנשבעין התורה על טענת העכו"ם וכמ"ש וכן יש להוכיח ממ"ש רבינו בפי"ד מהלכות טוען דין ו' וז"ל דעכו"ם אע"פי שאכלו כמה שנים אין אכילתו ראיה ואם לא הביא שטר תחזור השדה בלי שום שבועה שלא תיקנו שבועת היסת אלא לישראל וישראל הבא מחמת הגוי הרי הוא כגוי ואין אכילתו ראיה עכ"ל ממ"ש שלא תיקנו שבועת היסת אלא לישראל ש"מ דבשבועה שהיא של תורה ואינה מתקנת חכמים ישראל וגוי שוו בשיעוריהן וכדעת הרי"ף ז"ל בדיני הקנאות כמדובר והראב"ד ז"ל מודה לרבי' בחדא ופליג עליו בחדא דבבא להוציאה מיד הגוי אין נשבעין שום שבועה אבל בחלוקה ב' שמכרה לישראל פליג עליה וסובר דחייב לישבע אע"פי שבא הישראל מחמת הגוי דס"ל דלא אמרינן הרי הוא כגוי אלא לענין שאין אכילתו ראיה ונהי דבבא ישראל להוציא מיד הגוי אינו נשבע דלא תקנו היסת אלא לישראל ולא לגוי הא מיהא כשבא להוציאה מיד הישראל צריך לישבע שלא מכרו לגוי הזה שמכרה לגוי אלא שהדבר קשה דנחזי אנן מאן קטעין הישראל הבא מחמת הגוי שמא אתה מכרתו לגוי הוי טענת ספק ואין נשבעין על טענת ספק ואי שהגוי אמר לו שמכרה לו הישראל מי איכא מידי דאי טעין גוי גופיה לא משבעינן ליה וכי טעין ליה הישראל דאתי מחמתיה מזקקינן ליה לישבע והמ"מ כ' שזו מחלוקת ישנה בין רבינו להראב"ד ז"ל בטוענו ע"פי אחר ומ"מ בטוענו ע"פי גוי ליכא למימר דחשיבא טענה להשבע עליה ע"ע ומהתימה על הרל"ם ז"ל שלא הזכיר על דל שפתיו דברי המ"מ ז"ל הללו אלא שאני מתבונן בדברי המ"מ שאין דבריו ז"ל מכוונים עם דברי רבינו ז"ל דמדברי רבי' מוכח דלא אמעוט גוי משבועה אלא בשבועה דתקנו חכמים דאמרינן לישראל נאמרה ולא לבני נח וכמו שהוכחנו ואלו מדברי ה"המ שכ' עמ"ש רבינו שלא תיקנו וכו' וז"ל והדברים ברורים הם שאין טענת הגוי טענה להשביע עליה שלא מצינו בשום מקום בגמרא היסת ע"י גוי ולא שבועה אחרת משמע משום גריעותא דטענת גוי הילכך לא היסת ולא שבועה אחרת ועמ"ש עוד וז"ל לפי שאין טוען זה אלא ע"פי הגוי אשר פיהם דבר שוא ואיך נחשוב כטענת בריא וכו'