משכנות הרועים תרסז

ע"ש ועיין לה' ח"ה ז"ל שרצה לקיים הנוסחאות ע"ע ודעתו כדעת המקו' והג"א הנאמרים באמת ואנא זעירא אמינא דמהירושלמי מוכח כדעת הר"ן ומהרש"ל בדעת התוס' והתי"ט ז"ל דגרסי' התם שור ישראל וכו' אמ"ר ראה ויתר ממונם של גוים חזקיה אמר הופיע מהר פארן הופיע פנים כנגד או"הע ריב"ח אמר הורידן מנכסיהן ר"א בשם ר"י אמר כדיניהן אמ"ר לא לאו על הדא איתמרא אלא בהדא אתמרא דתני ר"ח שור של גוי שנגח שור של גוי חבירו אע"פי שקבל עליו לדון בדיני. ישראל. בין תם בין מועד משלם נ"ש על הדא אתאמרא ר"א בשם ר"י אמר כדיניהם ע"כ ש"מ דבדיניהם מחמרי טפי: ולא שני להו בין תם למועד אמטו להכי אע"פי שקבלו עליהם לדון בדיני ישראל סבר ר"א דכדיניהם דיינינן להו: אמור מעתה לסתמא דגמרא דמייתי למלתיה דר"א בשם ר"י אמתני' דהכא ע"כ דקאי אסיפא בדידהו דנגח דידן דחייב וקייהיב טעמא דכדיניהם דיינינן להו דלא דיינינן להו כדינן דמרעהו ממעטינן גוי דלאו רעהו דישראל הוא ולא אצטריכו כל הנך אמוראי למיהב טעמא אלא אסיפא דכיון דרעהו אמ"ר וה"ט דרישא דפטור אמאי בסיפא דידהו בדידן חייב וכדק"ל לתלמודא דידן אהא משנו שפיר והתימה מהמקו' והג"א שהעתיקו כן כמ"ש התוס' ולא השגיחו בדברי הירושלמי דמהיכא תיתי דנשוי פלוגתא בזה בין הבבלי והירושלמי ונלע"ד דהנך רבוותא מפרשי להירושלמי בהכי דלעולם סבר דרעהו לאו למעוטי נכרי כיון דהדיוט הוא ומשו"ה חייבים דידהו בדידן וטעמא דדידן בדידהו פטור אע"ג דגוי מקרי רעהו משו' ראה ויתר והופיע להפקיע תביעת חובו הותר לישראל ממונם אבל להוציא מהם לא ומשום דק"ל לסתמא דתלמודא מסיפא דקתני בין תם בין מועד משלם נ"ש דא"נ רעהו מקרי הא מיהא בתם אמאי משלם נ"ש דטעמא דהתיר ממונם ליתיה בהוצאת ממון אלא להחזיק מה שביד הישראל שלא לשלם לגוי אהא קאמר דר' אבהו אמר כדיניהם דאינהו ל"ש להו בין תם למועד והכי נמי דיינינן להו ואתא רבי לא ואמר דלא על הדא אתאמרה דהכא א"ל טעמא דראה ויתר והופיע ללמדך שאפילו להוציא מהם בכ"הג אלא כי אתמרא אגוי בגוי אבל לאו גוי בישראל ולד' התוס' לפ"ד מהרש"ל והתי"ט ז"ל ולדעת הר"ן ז"ל בפירוש ההלכות כדאמרן מעיקרא וסיפא דמחייב לתם בנ"ש ה"ט דרעהו כתי' גבי תם וה"ק קרא רעהו הוא דאיכא לחלק בין תם למועד אבל בשאינו רעהו אין חילוק בין תם למועד דכ"הג אמרי' התם גבי הקדש עיין צפירש"י . והתוס' בד"ה דא"כ וכו' ע"ש

וראיתי לרבינו ז"ל בפ"ח מה' נ"מ דין ה' שכתב וז"ל שור של ישראל שנגח שור של גוי פטור לפי שבדיניהם אין מחייבים האדם על היזק בהמתו והרי אנו דנין להם כדיניהם וכו' עכ"ל מדהוצרך רבינו ז"ל ליתן טעם בעיקר לפטור דידן בדידהו דאנו דנין אותם כדיניהם משמע דס"ל דבדינינו חייב הישראל וע"כ משום דרעהו לאו דוקא ושפיר קרינן להו רעהו אלא דהרי אנו דנין להם כדיניהם וכדעת המקו' והג"א והתוס' לדעת הרב חי' הלכות ז"ל אלא דלפי"ז קשה טובא מ"ש עוד ושור של גוי שנגח שור של ישראל חייב משום קנס שאינם מקיימין את המצות דלמ"ל לרבינו ז"ל לאהדורי אטעמא דחיובא משום קנס תפ"ל דמדאורייתא חייבים כיון דרעהו לאו דוקא סו"ס דברי רבינו בנתינת הטעם דידן בדידהו ודידהו בדידן ק' לזווגם דעכ"פ חד מנייהו מדאורייתא אי דעתו דוקא וגוי לאו רעהו הוא למ"ל טעמא דפיטורא דידן בדידהו לפי שבדיניהם וכו' ואי רעהו לאו דוקא דידהו בדידן מדאורייתא ולמ"ל טעמא דקנס. ואם נפשך לומר דלעולם סובר רבינו דרעהו דוקא וכמ"ש בה' שכירות וה' גניבה והכא טעמא טעים אמעיט רעהו משום דכדיניהם דיינינן להו הא ליתא דגבי. שומרים. מאי טעמא מיעט נכסי גוי אטו מי שהפקיד אצל חבירו וטען הנפקד שנגנב אין מחייבין אותו שבועה בדיניהם אלא נאמן הוא בדיבורו הקל כל כמיניה ואם נאמר. דסובר רבינו דרעהו לאו דוקא ומשו"ה אצטריך לטעמא דפיטורא דכדיניתם וכו' והא דאצטריך לטעמא דדידהו בדידן אע"ג דמדאורייתא הוא כדכתי' לאו לעיקר חיוב: התשלו' הוא דאתא אלא אחיובא דנ"ש בתם נהי דרעהו מקרי וחייב הא מיהא בתם לא מחייב אלא חצי נזק אהא קאמר: משום קנס וכו' הרואה יראה דאין זה במשמעות דברי רבינו שכ' וז"ל ואם אין אתה מחייבם על נזקי בהמתן אין משמרין אותם ומפסידין את הבריות עכ"ל האי לישנא מוכח להדיא דאעיקרא חיובא קיימא ולא אנזק שלם בתם ועוד ק"ט. ע"ד רבינו שכתב. דבדיניהם אין מחייבים וכו' ובירוש' קאמר בהדיא דבדיניהם מחייבי טפי דאפי' לתם מחייבין נזק שלם כדבר האמור. והראב"ד ז"ל כתב ע"ד רבינו טענה זו אינה מספקת שהרי הם תופסין את המזיק ונפרעים ממנו עכ"ל ואנכי לא ידעתי מה היא דעת הראב"ד ז"ל בשיטת הירושלמי דאם הוא ז"ל מפרש כדפי' א"כ הו"ל להכחיש דברי' רבינו ז"ל דאדרבת הגוים דנין לחייב ומחייבי טפי דאפי' בתם מחייבי נזק שלם ואם יפרש כדיניהם ארישא קאי וטעמא דפיטו' קא ייהיב מלבד דכבר הוכחנו דליכא לפרושי הכי ועוד בה דא"ה אין תלונתו ז"ל על רבינו ז"ל אלא על הירושלמי ומהתימה על ה"ה ז"ל שנראה כאילו העין שלמעלה לא השגיחה בכונת הירושלמי הלזו ועיין מ"ש ה"ה ז"ל וז"ל נתינת טעם מדעתו ז"ל עכ"ל יראה שדעתו בדעת רבינו שסובר דרעהו דוקא ולא גוי ובדין הוא דדידן בדידהו פטור אלא שנתינת טעם מדעתו למיעוטא דרעהו וכבר כתבנו בעניותין דליכא למימר הכי א"כ גבי שומרים מ"ט איכא ועוד דר"ש הוא דדריש טעמא דקרא ולא קי"ל כוותיה כמ"ש בכ"מ בדברי רבינו ז"ל ועיין בה' לח"ם בפ"ג מה' מלוה ע"ש

ותבט עיני להרב מגדל. עז ז"ל. שכתב ע"ד הראב"ד ז"ל אטו דידיה היא דרבי אבהו היא ואע"ג דר' לא פליג אדרבי אבהו סמכינן דתלמיד מובהק ותיק אצל ר"י וכו' עכ"ל וקשה לע"ד דמדרבי לא בעי למימר דהא דר"א בשם ר"י אהך דתני ר"ח אתאמרת מרת ובהך ברייתא קתני דבין תם ובין מועד חייב נ"ש ואמרי' כדיניהם ש"מ דדיניהם לחייב וכדברירנא לעיל. ע"כ נלע"ד דה' מג"ע ז"ל סובר דרבינו מפרש סוגיית הירושלמי דסתמא דגמ' ור' לא פסיקא להו היכי לידיינו דייני חצצתא להאי דינא דסתמא דגמרא סבר דבדיניהם לא מחייבי אנזקי בהמתן ומתני' דפטור אתאמרא מילתיה דר"א בשם ר"י וקי"ל דדנין להם כדיניהם ור' לא אמר כדיניהם דאדרבה מחייבי טפי דאפי' בתם מחייבי נ"ש ובו אתאמרא הא דר"א בשם ר"י אסיפא דמתני' דמיירי בחיובא דגוא דידהו בדידן בין תם בין מועד משלם נ"ש והיינו כדיניהם דמחייבי