משכנות הרועים תרסד

השתא מיהא מצוה קא עביד ודכוותה טהרת המצורע ונזיר דמתעסק הוא בטהרתם לקיים העשה בכל כ"הג ה"ז זריז ונשכר וכ"ש למאי דכתב הרמב"ם ז"ל בפי"א. מה' טו"צ דהכהן הוא בעצמו מגלח וכתב הרב שע"ה ז"ל בפי"ב מה' ע"ז משם הרב מוהרי"א אשכנזי ז"ל דהכי איתא בת"כ מדכתיב תהיה וכו' ע"ש אלא שאין נראה כן דעת התוס' ביבמות ובשבו' הנאמרים באמת דסא"ד למימר לגלח ע"י אשה וקטן ואת"ל קטן כהן קאמ' הא מיהא באשה מאי איכא למימר אלא ודאי טעמא כדאמרן וכ"הג במחוסר כפרה בע"פ דאתי עשה דפסח ודחי עשה דהשלמה וכדאי' בפרק תמיד נשחט דנ"ט ע"א דהא מחוסר כפרה הוא המקיים עשה דפסח והכהן קעבר אעשה דהשלמה וע"ש בתוס' ש"מ דכל כה"ג דמצווה ועומד לקיים מצותו ואי אפשר לה להתקיים אלא ע"י אחרים שרי להו מרייהו ובאמת אמרו במקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך דאין זה מן הענין ה' יגמור בעדי לדעת אמרי בינה אכי"ר

ולדאתן עלה בנ"ד כיון דפקע מניה איסור דממצא חפצך ומקרו חפצי שמים שרו חכימייא למלוה וללוה וכדמסייע הרא"ש ז"ל למלתיה מדהתירו לשכור התינוקות ללמדו אומנות כדאיתא בפ' שואל דף ק"ן דהתם נמי נהי דאביו מצוה קא עביד דמצות הבן על האב ללמדו אומנות כמ"ש רש"י ז"ל שם אבל האומן מאי מצוה קעביד אלא הוא הדבר אשר דברנו דכיון דלגבי אביו מקרו חפצי שמים פקע מנייהו לתא דממצא חפצך

ואכתי נשאר לנו לברר בדברי הרשב"א ז"ל שכתב בסי' תשמ"א שם ואפשר לומר וכו' שחייב לפורעו בשבת לפי שהפירעון אינו אלא מדרבנן משום דמחזי כעובדין דחול וכו' אלא שאפשר לחוש לעשות הלכה למעשה וכתב עוד שאם נתן משכון בשבת כדי ליפטר משבועתו אינו נפטר בכך דאין המשכון אלא הבטחה בעלמא כענין שאמרו אם אינו מאמינו מניח טליתו אצלו עכ"ל דעת שפתיו ברור מללו דנתינת המשכון בשבת כיון דהיא אינה אלא הבטחה שרי וכדמסייע למלתיה מדתנן מר"פ שואל מניח טליתו אצלו והנראה מדבריו ז"ל דחשש לעשות הלכה למעשה בפירעון אבל בנתינת המשכון לא חשש שמע מינה דבנתינת המשכון ליכא סרך איסור אי לאו דלגבי שבועה לא מקרי פירעון דאינו אלא הבטחה וברפ"ק דכתובות דף ו' אמרינן ר"ז שרא למבעל בתולתא בשבת אמ"ל והא לא כתב לה כתובה אתפיסוה מטלט' הק' הרשב"א ז"ל המובא במקובצת לשם דהיכי שרי לאתפוסי מטלטלי דהא קי"ל דאין קונין בשבת ותירץ דהכא לא אקנו לה המטלט' הקנאה גמורה אלא יחוד בעלמא כדי שתהיה דעתה סומכת בכך לפי שעה ודבר מועט. כזה שרי וכדתנן ואם אינו מאמינו מניח טליתו אצלו וכו' והכא משום מצוה דחוקה התירו וכו' ע"ש אלמא ס"ל דבנתינת משכון אי לאו משום דהויא מצוה דחוקה הול"ל דאסור א"כ קשה מאי שנא בפירעון חשש לעשות הלכה למעשה ובנתינת המשכון לא חשש לעשות מעשה ונראה דהפירעון שהוא במעות דאיכא תרתי איסור טלטול ודרך משא ומתן דמחזי כעובדין דחול חשש לעשות מעשה אע"ג דהשבועה היא מדאורייתא אבל בנתינת המשכון דלאו הקנאה גמור' היא אי לאו דאכתי לא מפטר מהשבועה הלכה ומורין כן דלא גרע מהך דאתפסינהו מטלט' דמשום מצוה דחוקה התירו וכן גבי שמחת יו"ט התירו להניח טליתו אצלו ואע"פ שהרשב"א ז"ל במכונות התיר ג"כ לשום המשכון אפי"ה אכתי לא דמי כפירעון מעות בעין דחמיר טפי כדכתי'

וראיתי להריב"ש סימן קנ"ו שנשאל אם מותר לפדות את בנו ביום השבת וצדד למצוא פתח פתוח להתיר ולא מצא והדלת סגר אחריו ובהס'כמה. עלה לאסור איסר ע"ש וראיתי להר' בני יעקב ז"ל סוף דף ק"ד עלה ונסתפק באם נתן לכהן משכון בעד חמש סלעים אם בנו פדוי או לאו והביא משם רבו הרב מוהר"י אלפנדרי ז"ל דמדברי הריב"ש ז"ל מתשו' הלזו נראה דס"ל דלא מהני דאם איתא דמשכון מהני לימא דיש תקנה אם יתן לו משכון אלא ודאי דלא מהני עכ"ל ופשיטא אע"ג דבנתינת משכון נמי איכא צד הקנאה ובשבת אסור הא מיהא כיון דלדבר מצוה הוא שרי דלא גרע מצות פדיון בנו שהיא מצות עשה של תורה ממצות ביאה בשבת דאמור רבנן אתפסוה מטלטלי ומאם אינו מאמינו מינו מניח טליתו אצלו דמינה גמר הרשב"א ז"ל אשר הונף ואשר הורם וליכא למימר דאי הכי ליש"רי לן מר לשום המשכון ע"י שמאין וליתנו לכהן בתורת פירעון לקיים מצות פדיון בנו כמו שהתיר הרשב"א ז"ל גבי נשבע לפרוע ביום פ' ואירע אותו יום בשבת הא ודאי ליתא נהי דמצות פדיון היא ביום ל"א הא מיהא מיום ל"א והלאה כל שעתא ושעתא זמניה הוא וכיון דכן לא עבדינן איסורא רבה לשום המשכון וגם ליתנו בתורת פירעון אלא משום דזריזין מהני אי הוה מהני המשכון הוה שרינן איסורא זוטא משום דחביבא מצוה בשעתא וכהך דאתפסוה המטלטלים אבל בנשבע לפרוע ביום פ' דאם עבר אותו היום קעבר לוה אשבועה דאורייתא אמטו להכי התירו לשום המשכון וליתנו בתורת פירעון עין אע"ג דהוי איסורא טפי לאפוקי נפשיה מאיסור חומר השבועה

וראיתי להשע"ה ז"ל בפכ"ג מה' שבת דין י"ד דף כ"א סוף ע"ב שהביא דברי רבו של הרב בני יעקב ז"ל ותמה עליו מדברי הרב ריש פ"ק דכתו' ע"ש ובמאי דכתיבנא בעניותין ומדברי הרשב"א ז"ל שם נסתלקה קו' הרב ז"ל

ואכתי פש גבן לברור במה שהתיר מרן בש"ע ע"פי סברת הרמב"ן ז"ל שכתב הב"י שם דהרא"ש נמי אזיל ומודה לשום את המשכון וליתנו לו פירעון חובו ושהרשב"א והרא"ש ז"ל אמרו דבר אחד והתימה מה' מש"ל ז"ל בפ"ה מה' שבועות סוף דין ך' שהביא תשו' הרא"ש ז"ל הלזו והגיה בה כשיתנו לו בתורת פירעון ע"ש ולא זכר שר האל"ף דכל רז לא אניס ליה דברי מרן ז"ל בב"י הנאמרים באמת ולד' הסמ"ע לפי מה שהוכיח מדברי הרא"ש ז"ל דמותר לשום אפי' ע"י אחרים כמדובר דאמאי כולי האי להחטיא אחרים תסגי ליה במה שיתן הלוה רשות למלוה שימכור המשכון ושיפרע ממנו חובו בלא רשות ב"ד ואדם בעולם דהא גבי הילך דעת הרב מוהר"י אבן מיגאס ז"ל דלא מהני משכון כמ"ש הטור ריס"י רפ"ז ואפי"ה אי אמר ליה בהאי לישנא חשיב הילך כמ"ש מרן ז"ל בב"י שם משם הריב"ש ז"ל הן אמת שהריב"ש ז"ל בסי' שצ"ז דף ש"ך ע"א כתב כן משם ה' הגדול דון איסתרוק ולא להלכה כתבה אלא למגמר מינה לנדונו דאין מכירה בלא רשות ב"ד והרב דון ז"ל בעצמו לא פסיקא ליה מלתא כולי האי אלא בדרך אפשרות כתב למלתיה ומשו"ה לא העלה דבר זה להלכה בשלחנו שם וגם מור"ם לא הגיה על