משכנות הרועים תרסג

איסור סקילה או לא התירו ולא אפשוט מ"מ כיון דמייתי תו התם איכא דמתני לה רב ביבי אמר התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי איסור סקילה פשיטא דהכי נקטינן וכן פסקו הרי"ף והרמב"ם ז"ל פ"ג מה' שבת והרא"ש שם והטור א"ח סימן רל"ד ע"ש וכ"כ התוס' במנחות דמ"ח ע"א בד"ה חטא בשבת וכו' וז"ל ואין לדמות למה שהתירו לרדותה קודם שיבא לידי חיוב שבת עכ"ל והיינו לפי מאי דאיכא למאן דמתני לה למלתיה דר"ב הכי וכדכתיבנא

וחזיתיה לר"מ עט"ר מרן מלכא דקשיא ליה אמ"ש שכתבו התוס' שם יזכה כדי לאוכלן חי וכו' דמאי קשיא דדוקא נטמאו או נאבדו שרי לאוכלן קודם הקטרת האימורין ותירץ דר"ל דאומרים לו חטוא בזריקה וגם בהקטרה כדי לזכות לאכלן חי בשבת ואחר הקידה ונשיקת עפר הרצפה לא הבינותי דאטו כדי לקיים מצות אכילת קרבן יעבור על איסור מלאכה דאורייתא בהקטרת האימורין וכי אומרים לו לאדם חטוא באיסורא רבא לקיים מ"ע בשב ואל תעשה וצלע"ד ז"ל ובפיסקי תוס' שם סי' ק"ע כתב אין אומרים לאדם חטוא כדי שיזכה חבירך כשפש"ע בד"ה חטוא וכו' עכ"ל והא מילתא לא שייכא הכא כלל דהכא החוטא לזרוק הוא הזוכה ולא בשיזכה חבירך ודבריהם הללו שייכי בפ"ק דשבת שכ"כ שם לתרץ ההיא דעירובין וכדכתי' ובה"ג מצאתי להפיסקי התוס' בפרק אמרו לו בכריתות דף ח' שכ' משם התוס' מה שאינו כתוב בתוס' עד שמצאתי להתוס' ישנים שכ"כ גם בזבחים דל"א כתבו משם התוס' מה שאינו כתוב בתוס' וכתב המש"ל ז"ל ריש פרק יו"ד מה' ק"פ שכונתם לתרץ קו' התוס' ובקונט' הקטן שושנת המלך נמוקים על הרמב"ם הארכתי בזה בס"ד

ואתה דע לך דלפי מ"ש התוס' ושאר רבוותא ז"ל דקי"ל כהך איכא דמתני דרב ביבי אע"ג דר"י אתמוהי קמתמה וכי אומרים לאדם חטוא כדי שתזכה והיינו דלא כר"ב נראה דס"ל ז"ל דבתר דשמיע ליה תירוצא דהך מתניתין הדר סבר וקביל כי היכי דלא לסמייה להך מתני' ולימא משבשתא היא והא דאשכחן ליה לרבי יוחנן דאכתי לא ס"ל דאומרים לאדם חטוא כדי שתזכה ותהי בה אדר' אושעיה דאמ' מחללה במזיד תהי בה רבי יוחנן וכי אומרים לו לאדם חטוא כדי שתזכה כדאי' במס' קידושין דף נ"ה וליכא למימר דהתם דתהי בה מקמי דשמיע ליה הך מתניתא דתנו קמיה במנחות ומכי שמעה הדר ביה ועביד כתקנתא דרבי אושעיה הא ודאי ליתא דהרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' פיסולי המוקרשין דין ח"י פסק להך דר' יוחנן ולא לדרב אושעיה ובפ"ח מהלכות תמיאן דין י"ג פסק להך מתני' ע"ש ונראה דהא דר' אושעיה לא דמיא כלל דהתם לומר שיעבור קום עשה כדי לזכות עיין פירש"י ז"ל ובחי' הרמב"ן ז"ל שבס' אוריין תליתאי ובחי' הרשב"א ז"ל שם שפי' שיעביר וימעול בקדשים לכתחלה כדי לזכות אהא תהי בה ר' יוחנן שפיר ואפילו ר"ב לא התיר אלא בשכבר הדביק כדי שלא יבא לידי איסור סקילה התירו לו למעבד איסורא זוטא ודכוותה כיון שכבר שחט ד' כבשים על שני חלות שרינן ליה לזמן שלא לשמן אע"ג דקעביד איסורא דמשני בקדשים לזכות באכילת הבשר ש"ד ואתה תחזה דעל הרשב"א ז"ל גופיה דלא הוה מצי לאותוביה הט"ז ז"ל דלא שמיע ליה מדברי הרשב"א ז"ל דהשומא נעשית ע"י אחרים אלא לדידיה דרחמנא שרי כמדובר אבל על ה' סמ"ע שפיר קשיא ליה וכבר כתיבנא מאי דנר' לע"ד ואכתי הוה מצי הט"ז ז"ל לאקשויי להרשב"א ז"ל דנהי דלגבי הנשבע שרי ליה למעבד איסו' זוטא כי היכי דלא ליתי לידי איסורא רבה דשבועה אבל המלוה דמקבל מניה המשכון בתורת פירעון הו"ל דרך מקח וממכר ואסור בשבת וכדאמרינן מרינן בפרק השואל דף קמ"ח ע"ב וכי אומרים לאדם וכו' אלא מאי אית לך למימר כדכתיבנא בשם התוספות והרשב"א ז"ל בחידושיו א"כ גם על הסמ"ע לק"מ ותו דהסמ"ע ז"ל מדברי הרא"ש ז"ל גמר לה למלתיה דמסייע ליה מאי דאמרינן בשבת דף ק"ן ובפרק קמא דכתובות דף ה' דמשדכין על התינוקות

איברא כל היכא דלגבי לוה מקרי חפצי שמים כדי לקיים שבועתו וא"א להתקיים אלא אי מקבל מניה מלוה פקע מניה איסורא דממצא חפצך כיון דלגבי לוה שפיר מקרו חפצי שמים כמ"ש הרא"ש ז"ל ולפי"ז נראה לע"ד לגבי השמאין נמי ליכא לתא דאיסורא ולא קרי' ביה אין אומרים לאדם חטוא וכו' דכיון דלגבי לוה מקרו חפצי שמים פקע מניה איסורא דממצא חפצך ורחמנא שרייה ובמקיף לקטן אפליגו בה רב הונא ורב אדא בר אהבה ור' הונא אע"ג דקטן לאו בר חיובא הוא המקי' חייב ולר' אב"א כל היכא דניקף לא מחייב מקיף נמי לא מחייב וכ' התוס' בר"פ שני נזירין ד"ה ורבא דהלכתא כרב הונא אלמא היכא דנעשה האיסור בין שניהם אע"ג דחד מנייהו לא מחייב אידך מחייב לפום מאי דקי"ל כרב הונא א"כ דון מינה לנדון הרשב"א והרא"ש ז"ל אע"ג דלגבי הלוה שרי לעשות מקח וממכר לאפוקי נפשיה מאיסור השבועה לגבי המלוה מאי איכא למימר אלא דאכתי איכא למידק דהא דדרשינן ראשו וזקנו דכתיבי גבי מצורע ונזיר דרשינן להו להתיר הקפת הראש והזקן משום דאתי עשה ודחי לא תעשה כדאיתא התם תימא תינח גבי דידהו אבל אכתי היכי מצו אחריני דמגלחי להו ובשלמא לרב אב"א דס"ל היכא דהניקף לא מחייב מקיף נמי לא מחייב אמטו להכי המצורע ונזיר דאתו עשה ודחו ללאוי מצו אחריני לגלח להו אלא לרב הונא דאמר אע"ג דניקף לא מחייב מקיף חייב מאי איכא למימר ועיין בתוס' שם בפ"ק דיבמות בד"ה אכתי אצטריך וכו' וברפ"ק דשבועות דף ג' בד"ה ועל הזקן וכו' והיה נראה לומר דכיון דאתחל הלאו מקמי העשה ואי אפשר בענין אחר חשיב במ"ד ליה קום וגלח למצורע ונזיר אלא שמדברי התוס' שם שכתבו גבי אלמנה לכ"ג דבדידה ליכא עשה ע"ש וכן ממ"ש בגיטין דמ"א בד"ה ישא אשה שכתבו דלגבי דידה ליכא עשה דלדחי ללאו ע"ש לא משמע הכי ודק"ל נהי דגבי מצורע ונזיר רבינהו קרא להקיף הראש והזקן תינח גבי דידיה אלא מקיף מאי איכא למימר וכן גבי מילה בשבת או צרעת במילה דשרינן לאחריני למול ולקוץ בהרתו כדאיתא בשבת דקל"ג בשלמא אביו מצוה דרמיא עליה היא אלא אידך היכי מחלל השבת וקץ הבהרת וכי אומרים לאדם חטוא וכו' והנראה לע"ד דלא אמרינן בכל דוכתא אין אומרים לאדם חטוא וכו' אלא במלתא דאינו מצווה ועומד למעבד לה אבל בדבר דמצווה ועומד ורמייא עליה כגון מילה בזמנה וטהרת המצורע דמצווים ועומדים לעשות רצון קוניהם אין זה בסוג אין אומ' לאדם וכו' דגבי מילה גלי רחמנא וביום השמיני דאפי' בשבת אין זה נקרא חוטא אלא משתכר ועומד וכן מילה בצרעת כיון דנדחה הלאו מקמי העשה