משכנות הרועים תרסא

הספר מצוי אצלי דלא שייך טענת השטאה אלא כשתבעו תחלה דמצי למי' ליה כשם שהשטית בי לתבוע ממני מה שאיני חייב לך כך אני השטיתי בך כמ"ש בטוש"ע שם ולע"ע לא אאריך עוד בזה ועיין להרב ברכ"י א"ח סי' מ"ז וסי' תפ"ט ובמח"בר שם ובש"ות ה' קול אליהו א"ח סי' למ"ד מ"ש בזה

ואתה דע לך אע"ג דבשבועה כתוב ולכל אשר יבטא בשפתים דמשמע דבעינן בטוי שפתים ממש כיון דגבי עדות נמי כתיב ע"פי ואמעוט כתבם וס"ל דבכותב ומוסר לב"ד ואמ"ל אני מעיד מה שכתוב כאן וקרינן ביה שפיר מפיהם ה"נ דומיא דידיה בשבועה אם כותב ואומר מ"ש כאן אני נשבע ש"ד וגדולה מזו כתב הגאון מוהרי"קו ז"ל שורש קי"ב דהא דבעינן לבטא בשפתים ה"ד בבא לאסור איסר ונדר על עצמו אבל שבועות שאדם עושה לחבירו לקיים לו מה שהתנה עמו השבועה תליא בתנאי ובכל מה שיחול התנאי תחול גם השבועה עכ"ל הא למדת אע"ג דבעלמא אמרי' דברים שבלב אינן דברים הכא גבי שבועה דכתיב בה לבטא בשפתים ס"ל כל שאדם עושה ומתנה עמו הולכים בו אחר הענין והתנאי שהיה ביניהם ומינה למי שנתחייב לחבירו שבועה וכותב לו אני נשבע בכך וכך הויא שבועה ובודאי הכתיבה עדיפא מנדון הגאון ז"ל אע"פי שהש"ך ח"מ סי' ע"ג סקכ"ז תנא הוא ופליג ע"ד הגאון ז"ל הללו ע"ע הא מיהא בנ"ד שכותב בכת"י ע"ד חבירו נראה דאזיל ומודה ומור"ם ז"ל שם העלה דברי הגאון במפתו ואע"פי שכ' בלשון י"א לאו למימרא דאיכא מאן דפליג כמ"ש רבני האחרונים ז"ל. והנה מרן ז"ל הביא סברת האומ' דאם כתב בכת"י לעדים לכתוב גט לאשתו לא מהני וכ"ה דעת הרמב"ם וסיעתו ז"ל בשם יש מכשירים ע"ש בש"ע א"הע סי' ק"ך ס"ח והיינו מדאמרינן התם בגיטין דע"ב ע"א קולו לאפוקי מדר' כהנא אמר רב ע"ש ולע"ד למ"ד דפוסק כרב כהנא חשיב ליה דבור מעליא וחשיב הגדה כמ"ש התוס' שם דף ע"א ע"א בד"ה אמר ר' זירא וכו' ע"ש לבד מעדות דגזירת הכתוב היא א"כ גבי שבועה נמי אם כתב בכת"י שהוא נשבע מסתייה כיון דחשיב דבור מעליא ועדיין צריכים למודעי דאפילו לסוברים סברא הלזו דוקא באלם אבל בפקח לא מהני כ"י כמ"ש הרב בני יעקב ז"ל דף קנ"ד סוף ע"ג וע"ע לה' יד אהרן ז"ל שם סי' ק"ך בהג"הט אות כ"ד ומשם באד"ה ואחרי מופלג מצאתי למהרי"א בס' האורו"ת בסי' צ"ז סק"א שהביא משם הרב שבות יעקב ז"ל ח"א סי' קנ"ו עלה ונסתפק במאי דא דאסתפקא לע"ד ופשי' ליה דמהני ושה' שבות יעקב חלוק עליו בזה והרב ז"ל פלפל בחכמה בזה ואין הספרים הללו מצויים אצלי וס' שבות יעקב לא ראיתיו עד הנה וחולשת מזגי גברה עלי ותמ'נע היתה לעמוד בעניו' להתלמד מדבריהם

(נא) שבועה. קי"ל מי שמחוייב ממון לחבירו ונשבע לפורעו ביום ל' ואירע שאותו יום שלשים שבת הוא צריך לפורעו קודם אותו יום ואם לא פרעו צריך ליתן לו משכון וישומו אותו בשבת ויתנו לו בתורת פירעון כמ"ש בטוש"ע סי' ע"ג ס"ז ע"ש דעתו ז"ל אע"ג דהשתא מיהא אנוס הוא על פי הדיבר ואריה דשבת רביע עלויה הא מיהא כיון דהוי מצי לפורעו קודם שבת כי היכי דלא ליתי לידי איסור שבת לא חשיב כאנוס כדאמרינן בעלמא כל שתחלתו בפשיעה וסופו באונס חשוב פושע ה"נ דכוותה וקרוב לזה כתב מרן ז"ל בב"י ריש סי' ר"ז משם חידושי אגודה אהך מתני' דגיטין דע"ד בראשונה היה נטמן וכו' דכל היכא דמצי לקיומי שבועתו עד לא מטא זמניה ואשתהי עד דמטא זמניה ובהאי שעתא איתניס לא חשיב כאנוס ועבר על השבועה ע"ש איברא דממ"ש מרן בב"י סי' ע"ג משם הנמק"י ז"ל בפ"ב דב"ק דמי שנתחייב לחבירו בשבועה שיתן לו מעות ביום פ' ונזכר עוד היום גדול ואמר בלבו עוד יש פנאי ושכח עד שעבר היום וכו' עכ"ל ודבר הלמד מעניינו כתב הנמק"י ז"ל שם לענין תפלה דבכ"הג לא חשיב מזיד ויש לו תשלומין ופסקו מרן בש"ע סי' ק"ח ע"ש והכא בודאי לא מיירי הרא"ש ז"ל בהזיד ולא פרע דלאו ברשיעי עסיקינן אלא בדאתניס מחמת שכחה וכיון דאנוס הוא אמאי שרינן ליה למעבד איסורא דרבנן ולא מפטר בטענת אונס וכמ"ש הנמק"י ז"ל ונראה לחלק דשאני התם דבעינן למימר דעבר אשבועתיה דכבר אשתלים זמניה משו"ה חשבי' ליה כאנוס ולא מקרי עבריינא ותלינן באונסא אבל בנדון הרא"ש ז"ל דאכתי לא עבר דכל יומא זמניה הוא אמטו להכי כל כמה דמצינן לתקוני אפילו ע"י איסורא דרבנן ולא יעבור כתיב ולעולם הוקשה לע"ד דמריה דהאי דינא הרא"ש ז"ל ואיהו ז"ל דס"ל דהנשבע לחבירו לפורעו ביום פ' ולא תבעו באותו זמן לא עבר אשבועתיה ופסקו הטור ש"ע שם וכיון דהיכא דלא תבעיה מלוה לא עבר אשבועתיה א"כ היכי. משכחת לה דישראל יתבע את אחיהו היהודי ביום השבת ולבא לידי איסור שבות דרבנן והיה נראה לו' דנדון הרא"ש ז"ל מיירי דאינו חייב לו כלום אלא דהאי גברא מדנפשי' חייב עצמו ליתן לו מנה במתנה ליום פ' ושאם עבר אותו הזמן לוקה ואינו משלם והכי דייק לישניה דהרא"ש שכתב ליתן לו וכו' וכיון דאם יעבור הזמן ולא יהיב ליה תו לית ליה תקנתא ועבר אמימרא דרחמנא דאמר לא תשא משו"ה שרו ליה רבנן למעבד כל טצדקי ואפילו איסורא דרבנן ולא ליתי לידי איסורא רבה דשבועה אלא שראיתי למרן בש"ע שכתב לפרוע ולא כתב ליתן כלשון הרא"ש ז"ל גם אשו"ר להרשב"א ז"ל סי' תשמ"א שכתב מי שנתחייב לפרוע לחבירו ובא הזמן בשבת שאפשר לומר שאם שכח ולא פרעו בע"ש שחייב לפורעו בשבת לפי שהפירעון אינו אלא איסורא דרבנן משום דמחזי כעובדין דחול ושבועה מדאורייתא עכ"ל קרי בחיל דמיירי בפירעון חובו וא"כ הדרא קו' לדוכתה היכי מצי מלוה לתבוע חובו מישראל ביום השבת ונראה דמיירי שנשבע לחבירו לפורעו בלי שידרשנו המלוה דהשתא הקולר תלוי בצואר הלוה ועיין בתשו' ה' מוהרלנ"ח ז"ל סי' קל"ז דף רל"ו סע"ד וכיון דשכח ונאנס ולא פרעו קודם השבת שרו ליה רבנן לאפוקי נפשיה מאיסור חומר שבועה שהיא מדאוריי' איברא דאכתי לא אפרוק דעד דעבדינן איסורא נימא ליה למלוה להאריך לו זמן עד אחר השבת. ומצאתי בתשו' להרשב"א ז"ל סימן תשנ"ב שכתב בפשיטו' ומיהו להאריכו ושיעמוד בחיובו לאו כ"כ אלא א"כ התנו בשעת השבועה עכ"ל ופסקו מרן בש"ע יו"ד סי' רכ"ח סל"ח ע"ש הא מיהא אכתי נימא ליה למלוה דיימא ליה ללוה הריני כאלו התקבלתי דפשיטא דמהני כמ"ש הרשב"א ז"ל שם ומרן ז"ל בש"ע שם

שו"ר להט"ז בח"מ שם דק"ל דלמה לא יאמר הלוה למלוה תרויח לי זמן עד יום א' בשבת ולמה יעשו איסור שבת בחנם עכ"ל מאי דפשיטא ליה להרב