משכנות הרועים תרנט

איש מאת רעהו וע"י שבשביל ההפרשים שנפלו ביניהם וכל אחד חושד בחבירו וכל אחד טוען על חבירו טענת בריא באיזה חלק מהתביעות שבועה ונתחייבו בב"ד שבועת השותפות וכל אחד מהם מגלגל על חבירו מה שטוען עליו וראובן נפל למשכב ויכבד עליו חוליו ושמ' רוצה להשביעו וראובן טוען יתנו לו זמן עד שיבריא וישבע ושמ' השב ישיב כיון שהוא שפוי בדעתו כשאר הבריאים ישבע לי עכשיו יורה המורה לצדקה ויבא שכמ"ה

זאת אשיב אתה דע לך דמור"ם ז"ל סימן ק' פסק בשם המרדכי אין נותנין זמן לשבועה אלא ביום הכניסה הא' יש לו לישבע עכ"ל וכעת לא ראיתי חולק בדבר זה איברא בנ"ד שהוא חולה ומד"הד מתוחה לפניו וכמ"ש ז"ל חלה ג' ימים דומה כמי שהכניסוהו לגרדום וכו' וחיישינן שמא יבא. . לידי עונש ח"ו ודומה לזה כתב מור"ם ז"ל בא"ח סי' תכ"ב משם מהרי"ל ז"ל דאין משביעין בעשרת ימ"ת בב"ד עד אחר יו"הכ ע"ש אלמא אע"ג דנתחייב שבועה בב"ד משום יימ"ת וספרין פתיחו משהינן ליה עד אחר יו"הכ אע"ג דאיכא למיחש למיתה של הנשבע אפי"ה עדיף לן שלא להביא עליו עונש ממה שנשהה השבועה ודחינן השבועה עד אחר גמר דין של מעלה שהוא אחר יו"הכ ה"נ נימא הבא בנ"ד כיון שמד"הד מתוחה עליו אין משביעין אותו עד שיבריא ואע"ג דאיכא למיחש דילמא מיית ליה מיהו איכא למדחי דשאני התם משום דהעולם כולו נדון ולעולם יראה האדם כאלו העולם שקול מחצה על מחצה וע"י שבועת שקר מכריע כל העולם כולו לכף חובה הילכך דחינן שפיר ליחיד במקום צבור אבל בנ"ד שבין אדם לחבירו שלא יחול העונש אלא על הנשבע לשקר לית לן בה תדע אטו מי שמתחייב שבועה לחבירו והתובע ברור לו שהאמת אתו ויודע באמת שאם ישבע הנתבע שאינו נשבע אלא על דבר שקר מי אמרינן דלא משביעינן ליה א"כ עקרת שבועת התורה והמשנה והיסת אלא לאו ש"מ דשאני לן בין דבר הגורם עונש לכל העולם וכמ"ש ה' הלבוש ז"ל והט"ז ז"ל שם בא"ח להיכא שאין חל העונש אלא על היחיד הן אמת שדבר זה באם יודע בחבירו שנשבע לשקר אם משביעין אותו או לא כבר כתבנו לעיל במערכה זו סי' ל"ד פלוגתא דרבנן נו"ן בזה. שו"ר למור"ם ז"ל בסי' צ"ו שפסק משם ה' בנימין זאב ז"ל דאין משביעין אשה מעוברת ע"ש אלמא דאפילו בחששא דחד נמי חיישינן ולא משביעינן שמא תלכד בעונש השבועה ח"ו ה"נ דכוותה כיון דמוטל על ערש דוי דילמא סבר שאין לו בידו וישבע וכבר מד"הד מתוחה לפני החולה ויבא לידי עונש השבועה חלילה

(מו) שבועה. הא דקי"ל שניהם אוחזין בטלית ז"א כולה שלי וזה אומר כולה שלי יחלוקו ונשבעין עיין בתשו' מהר"י אבן מיגאס ז"ל סימן י"ד

(מז) שבועה מי שנתחייב שבועה לחבירו ואמר לו איני נשבע עד שתבטל כל העדים שיבאו ויעידו בזה אין שומעין לו וכן אם אמר לו תאחר השבו' עד שתחפש אם יש עדים גם בזה אין שומעין לו הרב מוהר"י אבן מיגאס ז"ל בתשו' הנד"מ סי' ס"ה וכתב שם שרבו הרי"ף ז"ל שזיכה למחוייב שבועה בזה אינה אלא ע"פי תקנה שנראה לו לפי שעה ע"ש

(מח) שבועה. מי שחשדוהו שעבר. איזה עבירה מכל מצות ה' אשר לא תעשינה ולא נמצאו עדים בדבר אין מחייבין אותו שבועה שלא עבר אמצות ל"ת אלא אם נתברר הדבר. בעדים מענישים אותו הב"ד כדי רשעתו ומשביעין אותו שלא ישוב עוד לכסלה שנאמר ואריב עמם ואקללם ואשביעם וגו' תשו' הגאונים בקו' שערי תשובה שבסוף ס' נהרות דמשק הנדפס חדש ממש סי' ז' ע"ש בספר הפרדס דכ"ה ע"ב

(מט) שבועה. קי"ל באלמנה שמכרה שאינה צריכה הכרזה וצריכה שבועה עיין במקובצת לכתובות במאי דשייך לדף צ"ח ע"ב ובתשו' ה' מוהר"י אבן מיגאס ז"ל סי' כ"ג

(ן) שבועה. ה"ן ספק בידי בשומע ואינו מדבר שנתחייב שבועה לחבירו היכי לדיינו דייני להאי דינא מי אמרינן דאומרים לו אנו משביעין אותך בשם פ' או בכינוי על כ"וכ ומרכין בראשו ובודקין אותו ג"פ וחשבינן ליה כנשבע ממש א"נ שיכתוב בכתב ידו הריני נשבע בכ"וך שכ"וך הוא האמת וכיוצא בזה ובפרק מי שאחזו דף ע"א אמרינן דחרש השומע ואינו מדבר כותב בכתב ידו אתם פ' ופ' כתבו ותנו גט לאשתי אלא דגבי עדות רחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם הוא דלא מהני לבד מעדות אשה דהקילו בה רבנן אבל לענין מק"ומ וגיטין כל שכותב בכת"י מעשיו קיימין ובמילתא דכתי' אמירה כגון חליצה דכתיב בה וענתה ואמרה אמרי' בפ' מצות חליצה דק"ד דחליצתן אסו' כיון דלא מצו לקרות וקריאה בכ"הג דאינו ראוי לבילה מעכבא ובסוטה סו"פ הארוסה דהאלמת אינה שותה דכתיב ואמרה האשה אמן וכתבו התוס' שם דאפילו למ"ד לא בעינן קרא כדכתיב מודה דאלמת אינה שותה משום דלא מציא לקבולי שבועה ע"ש וצ"לד אי לא בעי קרא דואמרה האשה כדכתיב אמאי לא מציא לקבולי שבועה ע"י הרכנת הראש וכדכתי' אלא עכ"ל משום דבעינן ואמרה אמירה ממש כדכתי' בקרא כמו בחליצה והנה מדברי רבינו בפכ"ט מהלכות מכירה נראה דבכותב בכת"י א"צ בדיקה אלא לגבי הרכנת הראש הוא דבעינן בדיקה ואין כאן מקום להאריך מכל האמור נתבאר דכת"י הוי כדבור אלא דשניא עדות דבעינן מפיהם והשקאת סוטה וחליצה משום דכתיב בהו אמירה

ומעתה נובין ונדון לגבי שבועה למאי מדמינן לה והרב מוהרשד"ם ז"ל חי"ד סי' קי"ב כתב אע"פי שלא בטא בשפתים הורה להחמיר וחלקו עליו חבריו והורו להקל ע"ש ומאי דפשיטא ליה להת"הד סי' שכ"ז דאפילו כתב בכת"י וחתם שנשבע אין כאן שבועה ע"ש שאני התם דקטעין שלא נתכוון לישבע אבל כשהוא כל עיקרו לא בא אלא להשבע איכא למימר דשפיר חשיבא שבועה ומצאתי להרב מוהרשד"ם חי"ד סי' פ' שהביא תשו' למוהר"י הלוי ז"ל וז"ל אם כתב בכת"י שבועה לחבירו חייב לקיים שבועתו ואפילו לא הוציא שבועה מפיו ואם לא קיים דינו בדי"ש אבל אין לחייבו דבר בדיני אדם הואיל ולא הוציא שום שבועה מפיו עכ"ל ולא ידעתי לחלק ד"ש מדיני אדם ממ"נ אי כת"י חשיבא כדבור בדיני אדם נמי לחייב ואי לאו כדבור דמיא מד"ש נמי לפטור

וראיתי לה' מוהריב"ל ז"ל בס"א כלל ד' סי' ט"ל שנשאל על מי שהודה בכת"י וחתם שקבל