משכנות הרועים תרנה

שלא באו ב' עדים להעידו אלא על טענת ממון אבל דבר שלא יתחייב בו ממון אלא נדוי או מלקות אם לא באו שני עדים פטור דאמר קרא כי הוא זה פירוש דבר של ממון אם טוענו ממון והוא כופר בו וכו' ואם יש עד א' משביעין אותו שבועת התורה אבל קם הוא לשבועה להכחיש העד וכו' עש"ב הא למדת דהרא"ש ז"ל בשיטת רבו מהר"ם ז"ל אמרה למלתיה דאין משביעין שבועה על דבר שהוא מחוייב בו מכח שבועה שכבר נשבע ויתבאר שמ"ש אין שבועה חלה על שבועה הוא לשון מושאל ולשון מוהר"ם ז"ל אין שבועה על שבועה הוא אין שבועה אחר שבועה הן הנה היו דברי הרא"ש ז"ל וכדכתי' ומ"ש מהר"ם ז"ל שבתשו' הגאונים מוכיחים כדברינו ולא כתב בפשיטות כדברינו משום דהגאונים מיירי בנחשד בדבר האיסור דלית ביה משום דררא דממונא כלל משא"כ לנדונו של מהר"ם דמיירי במקח וממכר דדררא דממונא הוא אלא דגמר מניה דאין שבועה אחר שבועה אלא דאכתי איכא לעיוני דמהר"ם ז"ל שני ליה בין תקיעת כף לשבועת היסת דבשבועת היסת ס"ל דבעי למנקט חפצא ע"ש כמו שביאר שם וכ"כ הג"מיי משמו בפי"א מהלכות שבועות וכמ"ש מר"ן בב"י ס"סי פ"ז ואלו הרא"ש תלמידו ז"ל פסק בריש פרק שבועת הדיינים כדברי הגאונים דס"ל דשבועת היסת לא בעי נקיטת חפץ ואחריו נמשך הטור סימן פ"ז סכ"ב אמנם במאי דפליגי בשבועה דלהבא רבוותא דאיכא מ"ד דלא אלימא למפטר ודעת מהר"ם ז"ל בתשו' הלזו הוכח תוכיח דלא שני ליה בין שבועה דלעבר לשבועה דלהבא אלא דס"ל אידי ואידי חד שיעורא בהא הרא"ש ז"ל נמי הכי ס"ל כמ"ש הטור רי"סי צ"ב ואכמ"ל

תבנא לדיננא למפשט בעיין בנשבע שלא למכור ושכנגדו טוען שמכר לו וקבל המעות מדמי החפץ דפשיטא לענ"ד דאין משביעין אותו שאם מודה נמצא שעבר על שבועתו ואין משביעין לאדם שעבר כמו שמפורש בתשו' הגאונים ומהר"ם והרא"ש ז"ל הנאמרים באמת ואע"פי שיש לצדד ולומר דשאני הפא שאם יודה ואינו רוצה לקבל מ"ש ויתחייב ממון לקיים המקח אע"ג דמלקא לקי אשבועתיה הא מיהא סרך דררא דממונא אבל בנדון הגאונים והרא"ש ז"ל אם יודה לא יתחייב אלא מלקות ושאר עונשים ונדון מהר"ם נמי אם יודה יתחייב לקיים שבועה דתקיעת כף כיון דכפריה אין שבועה חלה על שבועה מ"מ האמת יורה דרכו

וראיתי להריב"ש ז"ל בסי' מש"ר אר"י נעשה שוא"ל במי שטען על חבירו שמכר לו יין שבקנקנים ושלשבע הקונה שביום פלוני יתן לו המעות על שיעלה ביין ועבר הזמן המוגבל ולא קיים דבורו והלה טוען שאינו זוכר מהשבועה אם משביעין אותו שאינו יודע וכאותה שאמרו מנה הלויתיך והלה אומר איני יודע דנשבע שאינו יודע לא והשיב כיון שכבר עבר הזמן אינו חייב לקיים המקח אע"פי שעבר על השבועה כמ"ש הרשב"א ואפילו לדעת הרא"ש דס"ל דעדין גודא דשבועה שדי עלויה בנ"ד מודה שאין משביעין אותו לפי שאין כאן תביעת ממון שאף אם יודה שנשבע אין מחייבים אותו לשלם שאין כאן חיוב המכירה אלא שהב"ד מנדין אותו עד שיקיים שבועתו וזה אינו נקרא תביעת ממון להשביעו עליה וכו' עכ"ל דעת עליון בדעת הנך רבוותא דאפילו במלתא דשייכא לסרך ממונא כיון דאין עיקר קיום הקנין אלא מכח השבועה או התקיעת כף לכי טעין למפטר נפשיה לבטל המקח מהימן. וראיתי להמש"ל ז"ל בפ"א מה' טוען שכ' ע"ד הריב"ש ז"ל הללו ואין נראה כן מדברי הרא"ש ז"ל שכ' על א' שנשבע לאשתו שלא יצאי אלא ברשותה וכו' וא"א כדברי הריב"ש ז"ל דאפילו הרא"ש ז"ל מודה כאן שאין משביעין אותו תפ"ל דכיון דאפי' אם יודה אינו חייב ממון לפיכך לא ישבע אלא ודאי כדאמרן עכ"ל ולא ירדתי לסו"ד ז"ל דודאי הרא"ש והריב"ש ז"ל בחדא שיטה קיימי אלא משום דבהך דנשבע לאשתו ליכא שום לתא דדררא דממונא לגמרי אמטו להכי נקט נפשי' בקצי'רי דאין שבועה חלה על שבועה דמידי הוא טעמא דאין שבועה על שבועה דכיון דמושבע ועומד הוא לא מחזקינן ליה דעבר אשבועתיה ורחמנא אמר כי הוא זה דהיינו לענין ממון כמ"ש בתשו' הגאונים ז"ל וכללא הוא כל היכא דאיכא דררא דממונא מודה הרא"ש ז"ל דרמינן עליה שבועה וכדברי הריב"ש ז"ל ואי ליכא דררא דממונא לא רמינן עליה השבועה מכל הני מלי דכתי' נלע"ד דאפילו אם יודה הנשבע שלא למכור שעבר ומכר ורצה לחזור בו אין צריך לקבל מי שפרע דאיך מצינן למילט מי שאינו עומד בדבורו ואריה רביע אכתפיה ואע"פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר מ"ש הגר מביא ואינו קורא לפי שאינו יכול לומר אשר נתת לאבותינו בותינו כן נראה לע"ד הקצרה

ולענין ספקו של ה' שלטי הגבורים נראה דכיון דאינו מחייב אלא מ"ש דהיינו מילט לייטינן הו"ל כמחוייב נדוי או שמתא בהודאתו שכתבו הגאונים שאם כפר לא משביעינן ליה ה"נ דכוותה ואם נפשך לחלק שאני התם דכי מודה נמי אין עליו אלא נדוי או שמתא אבל הכא איכא למימר דאי מודה הוא פריש מלטותא דמי שפרע וגומר בדעתו לקיים המקח מ"מ דעתי הקלושה נוטה דאין משביעין אותו וזו הלכה העלה הרב האורים שם בסי' פ"ז סקס"ד ע"ש

וראיתי לה' בית אברהם ז"ל דפשט לבעיא זו מדברי הריב"ש ז"ל הניתנים למעלה וכ' וז"ל ובנדון הריב"ש ז"ל אם היה מודה היה צריך לקבל מי שפרע ונשמט ממנו באיסור ואפי"ה כתב הרב דכיון דאם יודה אין כאן חיוב ממון א"צ לישבע עכ"ל ואחר המחי' רבה לא השגיח בדברי השואל שכתב ואין בינינו לא קנין ולא מעות וכו' גם הריב"ש כתב שאין שם שום קנין וחזר ושנאה כמה זמנין שאין החיוב אלא מחמת השבועה שאו יודה ואו הב"ד כופין אותו לקיים שבועתו ע"ש ומ"ש עוד הרב ז"ל לתרץ קו' המש"ל ודקדוק הרב לחם רב ז"ל כדוקיין עין רואה שדבריו ז"ל קשה להולמן ואין להאריך. וכעת מצאתי להרב מוהר"א ששון ז"ל סי' ע"ד ריש ע"ב שפי' דברי הרא"ש ז"ל כדכ' ות"ל

(לז) שבועה. שנים שבאו לדין א' מהן נתחייב שבועה דאוריית' ואחד לתחייב שבועה דרבנן אין לא' קדימה לחבירו יען שהוא מחוייב ש"דא הרב שבות יעקב ז"ל ח"א סי' קנ"א כך נמצא כתוב אצלי וכעת אין ספר זה מצוי אצלי כי לענ"ד הדבר קשה לשמוע דפשיטא דמי שנגמר דינו ונתחיי' שבועה ל"ש דאורייתא ל"ש דרבנן לו משפט אקדימה לישבע דאמאי משהינן עד דמשתבע אידך ולא משכחת לה אלא בשנים לאחד וא' מהשנים נתחיי' שבועה דאורייתא כגון מודה מקצת וכיוצא וחבירו כפר בכל דאינו חייב אלא היסת בהא דנגמר דיניהם כאחד שפיר מספקא ליה