משכנות הרועים תרנד

דעת מרן ז"ל בב"י וכדכתי' ובעיקר פרט השכחה היכי לדיינו דייני אי חשיבא שוגג ולית בה משום עונש וכמ"ש התוס' בשבועות דכ"ו בד"ה את לבך אנסך וכו' ובתוס' הרא"ש ז"ל וחי' הריטב"א ז"ל שם ובתשו' הרשב"א ז"ל סי' תקס"ה שכתב ואין לומר שעברה על החרם שיכולה לו' שכחתי ע"ש ועיין בהרמב"ם ז"ל סוף פ"א מה' שבועה ובפי"ב מה' סנהדרין ובפ"ו מה' עדות ובטוש"ע סי' פ"א סל"א ובהש"ך סקס"ח ומדברי הרמב"ם מתבאר דטעות שכחה לית בה שיעורא בין זמן קרוב לזמן רחוק ושלא כדעת הר"ן ז"ל כללא דמלתא כל היכא דלא לאחזוקי גברא דעבר אשבועתיה ולא מטי דררא דממונא לאחריני מהימן לו' שכחתי אבל כל היכא דמטי דררא דממונא או למסור לו את השבועה בענין דליכא דררא דממונא לא מהניא ליה טענת שכחתי. ואחר כתבי זה מצאתי להכנ"הג ז"ל סי' ל"ד אות כ"ט בהגהב"י שהאריך בזה גם הרב עדות ביעקב ז"ל סי' מ"א והרב משאת משה ז"ל חא"הע סי' ב' והרב נחפה בכסף ז"ל ח"מ סי' כ"ג והרב דבר משה ז"ל ח"ב סי' יו"ד והרב דברי אמת ז"ל קונטריס ה' ומתגבורת החולשה לא יכולתי להתלמד מדבריהם ז"ל ועיין להרב מג"א ז"ל סי' ק"ח סקי"א

(לו) שבועה. קי"ל דאין מחייבין. שבועה דאורייתא או היסת ואפי' חרם אלא בטענה שאם יודה יתחייב ממון כמ"ש בטוש"ע סי' פ"ז סכ"ה וכתב ה"ה בפ"א מה' טוען דין ט"ו דזה ברור ואין צריך לראיה והכנ"הג שם אות נ"ח בהג"הט עלה ונסתפק בדבר שאם יודה לא יתחייב ממון אבל צריך לקבל עליו מי שפרע כגון אם מכר לו מטלטלי והלה לא משך שאם היה מודה היה צריך לקבל מי שפרע וא"א לו לישמט ממנו אלא באיסור אם הוי מכלל אם יודה לא יתחייב ממון ולא ישבע ואע"פי שא"א לו לישמט ממנו אלא באיסור או"ד כיון דא"א לו לישמט ממנו אלא באיסור הוי בכלל שאם יודה לו יתחייב ממון וצריך לישבע עכ"ל וכצ"ל ושורש ספק זה הוא מהרב של"הג ז"ל כמו שציין הכנ"הג ז"ל והנה מאי דפשיטא ליה להרב ז"ל דקבלת מ"ש הוי איסור נראה דשמיע ליה ממאי דאפליגו אביי ורבא בהזהב דף מ"ח דלאביי. מודועי מודעינן ליה אבל מילט לא לייטינן דכתיב ונשיא בעמך לא תאור ולרבא מילט נמי לייטינן קרי כאן בעושה מעשה עמך והאי אינו עושה מעשה עמך דכתי' שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ואביי אע"ג דבעלמא דריש בעושה מעשה עמך הכא לא שמיע ליה דחשיב אינו עושה מ"ע למילט ליה ואפילו שלא לנוכח לדעת הרמב"ם ז"ל בפ"ז מה' מכירה ועיין ברש"י ובתו' ובמקוב' לשם וכיון דלרבא דהלכתא כוותיה קרי ביה אין עושה מעשה עמך ומילט לייטינן פשיטא דאיסורא קעביד ונראה שתוכן הענין הוא שראובן מודה שקבל משמעון המעות אלא שטוען שלא קבלם על מכירת המטלטלים שלא מכר לו כלל ואינם אצלו אלא בתורת פקדון וכיוצא או שמסר לו המעות על דמי המטלטלים אלא שעדיין לא נגמר ביניהם שוויי המטלטלים ושמעון אומר שכבר נגמר המקח וקבל מעות על המטלטלין דהשתא אם יודה ראובן לדברי שמעון חייב לקבל עליו מ"ש אהא מספקא ליה שפיר וצדד למפשט בעיין והדלת סגר אחריו והניח הדבר בצ"ע ע"ש. ואיכא למידק דה' של"הג ז"ל גופיה ברפ"ק דמציעא כתב וז"ל ומדברי הגהת הרא"ש ז"ל כאן פ"ק דמציעא מוכח דאע"ג דקי"ל בעלמא דבדברים אינו נגמר המקח מ"מ לאחר שנתקנה שבועת היסת אם ראובן טוען לשמעון אתה עשית המסחר עמי על כלי פ' ומכרתו לי והלה כופר אע"פי שהכלי ביד שמעון ואם היה אומר שמעון אני חוזר בי פטור מכלום עכשו שכופר מצי להשביעו היסת עכ"ל ולפ"ד ז"ל הללו מאי מספקא ליה התם ואע"פי שהש"ך ז"ל רס"י ר"ד וסימן רכ"ב פליג ע"ד השל"הג ז"ל דמציעא ע"ע הא מיהא. לדידיה דהשל"הג ק"ט

ועתה אמת אגיד כי ה"ן ספ"ק בידי מי שנשבע שלא למכור חפץ פ' וד' מור"ם ז"ל בח"מ סי' כ"ח דאם עבר ומכר המקח קיים ע"ש וטען ראובן ששמ' הנשבע מכר לו אותו החפץ ונתן לו דמים אלא שעדין לא משך ושמעון טוען שלא מכר לו והדמים אצלו בתורת פקדון שאם יודה לדברי ראובן שמכר לו אלא דאהדורי קמהדר ביה אמרי' בעלמא דבעי לקבולי עליה מ"ש הכא בנ"ד מאי מי אמרי' כיון דלא מצי' למילט ולמימר יפרע ממי שאינו עומד בדבורו דאדרבה כשעובר בדבורו דא תברתיה דקעבר אמימרא דרחמנא לא תשא ומינה כי אכפריה וטען לא מכרתי הרי הוא מקיים לשבועתיה ולא רמינן עליה שבועה שלא מכר דלא מחזקינן ליה ברשיעא דעבר ומכר ואע"ג דמטי הפסידא לחבריה או"ד לא פלוג רבנן בתקנתייהו דבכל קנין מעות החוזר בו צריך לקבל מ"ש

וראיתי להרא"ש ז"ל בתשו' כלל יו"ד ס"ב שנשאל במי שנשבע לאשתו שלא יצא מאצלה אלא ברשותה ויצא וטען שהיא נתנה לו רשות לצאת והיא כופרת והשיב דבדבר שבינו לבין יוצרו הוא נאמן ומסיים בה והכא לא שייך לחייבו שבועה שהרי כבר נשבע שלא יצא כ"א ברשותה והוא אומר שהיא פוטרתו ואם הוא משקר הרי הוא עבר על שבועתו שאין שבועה חלה על שבועה עכ"ל ודע דמ"ש ואין שבועה חלה על שבועה לשון מושאל הוא דאין זה בסוג אין שבועה חלה על שבועה מודעת זאת אלא כלומר אין חלות חיוב שבועה על דבר שעיקרו בשבועה וה' לחם רב סי' פ' דקדק בזה ולא הונח לו ע"ע ולענ"ד נראה כדכתי'

חזי הוית לרבו של הרא"ש ז"ל הרב מהר"ם ב"ב ז"ל בתשו' הארוכות סי' תתקס"ו שאול נשאל במי שטען על חבירו שמכר לו קרקע בתקיעת כף ויש לו עד אחד והלה כופר אי מחייבי' ליה שבועה או לא והשיב אע"פי שיש עד אחד שמעיד שהיתה תקיעת כף אחרי שראובן מכחיש את העד ואומר על כ"וכ תקעתי בפי נאמן וא"צ להשבע להכחיש את העד שהרי התקיעת כף היא השבועה ואין שבועה אחר שבועה ואע"פי שריב"ם העוד על ר"י בן ר"י ז"ל שהיה מוציא ממון ע"י תקיעת כף ה"מ כשיש עדים שמודה שתקע לו כפו ואינו חפץ לקיים וכו' ואע"ג. דאמרינן כל מקום ששנים מחייבים אותו ממון עד אחד מחייבו שבועה ואלו אמרו לו שניים תקעת כפך לקיים המכירה א"כ היו כופין אותו לקיים המכירה א"כ ע"י עד אחד יחייב אותו שבועה הא ליתא דכללא דכ"מ לא שייך אלא במלתא של ממון שלא נשבע עליו כבר אבל היכא שנשבע עליו כבר אין שבועה חלה על שבועה תדע וכו' ותשו' הגאונים מועתקת לכם ומוכחא כדברי' וכו' עכ"ל ותשו' הגאונים שכתב מהר"ם ז"ל היא לרבי' האיי גאון ורבינו שרירא גאון והיא ל"ו נדפס"ה בס' הפרדס דכ"ה ע"ב ובתוך דברי תשו' הלזו כתב לאמר ועוד אין משביעין למי