משכנות הרועים תרנא

לאתויי זוזי או לישבע דלית ליה אלא עד דמשתבע הלוה לאחזוקי לשטריה אבל מי שאין לו על הב"ד להשביעו אלא עד דטעין לוה משום דהשטר בחזקתיה קאי אינו נשבע המלוה אלא עד. שיביא הממון או ישבע הלוה דלית ליה דשבועה תמורת נתינת המעות היא ואח"ך ישבע המלוה שאינו פרוע וכן יש לדקדק מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב לדין זה בחלוקה בפ"ע וכתב מי שטען שפרע השטר וכו' דמיירי בחוב מבורר ולא קאי אמאי דכתב בר"פ הפוגם שטרו וכו' לאשמועי' דבכ"הג דינא הכי וכן נראה שהיא דעת ה' פרישה ז"ל בדעת הרמב"ם ז"ל שכ' וז"ל כיון דהשט"ח הוא בשלימותו וטובו וכו' והמלוה בדין תובעו מש"ה צריך לשלם או לישבע וכו' עכ"ל ולאפוקי פוגם שטרו שאינו בשלימותו וטובו דאז. אין לו לשלם ולא לישבע עד שישבע המלוה וכדכתיב' בעניו'. שו"ר לה' גד"ת ז"ל שכ' שם שעמד בחקירה זו ודקדק מדברי הרמב"ם ז"ל כדדייקינן גם בתשו' הרא"ש ז"ל חילק כדכתי' אלא שאח"כ פסע לאחוריו מתשו' לקמאי דאייתי לה ה' בע"הת ז"ל דמי שהוא דנשבעין ונוט' נראה דבכל נשבע ונוטל איכא למימר הכי וכן הדעת נותן עכ"ל ואנן בדידן כיון דחזינן לה' מוהר"י אבן מיגאס ז"ל קרי בחיל לחלק בין דין לדין והרמב"ם ז"ל משתמען מלוהי כדעת רבו איכא למימר דהנשבעין ונוטלין דכתו' בשאלה לקמאי מיירי בנגזל ונחבל ושכיר וכמ"ש הרב ש"ך שם סקי"ג ע"ש ואע"פי שבתשו' הרי"ף שם דהוא מארה דתשו' זו דקמאי כדב' ושם כתוב למ"ד השנוים במשנה וכו' א"ל אהנך דנקט תנא. בריש כל הנשבעים וזהו טעמא דכ' הש"ך ע"ע

(לג) שבועה. מי שנתחייב שבועת היסת לחבירו ונשבע בלשון הגרי הוא וחק אלאה אי הויא שבועה ונפטר מדי שבועתו או לא

זאת אשיב הנה הרמב"ם ז"ל בפכ"ו מה' סנהדרין דין ג' כתב וז"ל אם קלל בכל לשון חייב שהשמות שקוראים בהם הגוים להקב"ה הרי הם ככל הכנוים עכ"ל ומדמצינו לענין מקלל חבירו בשם קרי לשם שקוראים בהם הגוים להקב"ה כנוי לחייב עליו דכוותה גבי שבועה נמי חשיב כנוי ומפטר והראב"ד ז"ל לא חלק עליו אלא לענין מלקות דס"ל דעל הכנויים אינו לוקה עיין במרן הכ"מ אבל בודאי דמודה דבל"ת איתיה וכ' ה' מגדל עז ז"ל שיש לרבינו ראיה לדין זה מפ"ק דנדרים לגבי כנויי נדרים דאמרי' לשון הגרים הם עכ"ל וזה לשון רש"י ז"ל דף יו"ד שם לשון נכרים וכו' דהכי משתבעי נכרים וכו' וישראל נמי אי משתבע בהאי לישנא מיתסר וכו' עכ"ל ומה הפרש בין נשבע מפי עצמו לנשבע מפי אחרים ומצאתי להרדב"ז ז"ל בחדשות סי' ק"ה שכ' משם ריב"א וז"ל שבועה בשם יש כאן ואע"פי שלא אמר שם אלא כנוי בלשון לעז דאמרי מארי דכולא שבועה עכ"ל והרשב"ץ ז"ל ח"ג סי' טו"ב כתב משם רבי' האיי גאון וז"ל שבועה שנשבעים הישמעאלים וחק לא אילא אלא אלאה שהיא שבועה חמורה גם אשו"ר לה' בנו הרשב"ש ז"ל סי' נ"ח שהביא תשו' רבינו האיי הלזו באורך קצת והביא מדברי הרמב"ם ז"ל הניתנים למעלה ת"ל ועוד לו מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' שבועות ע"ש וכן יש ללמוד מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות ברכות שכ' שכל האזכרות שאמרן בלשון חול יצא ע"ש וכן מצאתי בתשו' הגאונים שכ' בס' שערי תשובה סימן קמ"ב בשם רבינו האיי גאון ז"ל ע"ש וכן מצאתי עוד בתשו' הרב בר ברוך א"ל סי"ו עש"ב חופ"מ: בירושלמי בפ' שבועות שתים בתראו והביאו הרי"ף ז"ל שם ופי' תלמידו הרב מוהר"י אבן מיגאס ז"ל סי' ח' ע"ש

(לד) שבועה. מי שיודע בחבירו שנשבע לשקר ותבעו בכ"ד שחייב לו מנה והלה כופר או מודה במקצת או עד א' מעיד כדברי התובע ושרו רבנן שבועה על הנתבע דאורייתא או דרבנן אי שרי ליה מריה לתובע להשביעו כיון דקי"ל : בגויה דנשבע לשקר או לא

זאת אשיב אהא דאמרינן בפרק שבועת הדיינים דס"ל ע"ב אר"ש בן טרפין שבועת ה' תהיה בין שניהם מלמד שחלה השבועה על שניהם ופי' רש"י ז"ל ששניהם. נענשים בה שלא דקדק למסור מעותיו ביד נאמן ובאו. לידי חילול ה' עכ"ל מדבריו מוכח דהמשביע לחבירו דקי"ל בגויה דנשבע לשקר ענוש יענש וכתבו שם התוס' דף מ"ז ע"ב בד"ה חלה וכו' שכן נר' מדמייתי לה התם מהא דרשב"ט לא מייתי מהך ברייתא גופא אלא לאשמועינן שאפילו היכא שהדין עם התובע ומשביעו לו ענש הכתוב

אמנם מצאתי להריטב"א ז"ל במ"ד לדף ט"ל אחר שהביא פיר"שי ז"ל ב' ור"ת פי' חלה על שניהם דרך כלל כלומר על א' מהם והיינו דכתוב שאם נשבע שלא כדין עונש שבועה עליו ואם חבירו השביעו שלא כדין העונש חל על חבירו. עכ"ל דעת עליון דאם חבירו השביעו אין שום עונש עליו ולא ידעתי מה יענה ז"ל לקו' התוס' דא"ה אמאי לא מייתי מהך בריי' גופה כמדובר עוד כ' הריטב"א ז"ל ומסתברא דזמנין משכחת לה על שניהם ממש כשחבירו מהפך עליו שבועה ויודע שנשבע שלא כדין עכ"ל ונר' שרעתו שלא כדעת רש"י'זל דכשהמשביע יודע בחבירו שנשבע לשקר דאיהו הגורם אבל תובע לחבירו שחייב לו. והלה כופר ונתחייב לו שבועה שהדין להשביעו שאע"פי שיודע בחבירו שנשבע לשקר משביעו כדין ואין עליו שום עונש וגבי חשוד שנתבאר בטוש"ע ריש סי' צ"ב שאפילו אם ירצה התובע להשביעו אין שומעין לו ע"ש ובהרמב"ם ז"ל רפ"ב מה' טוען וכתב הסמ"ע שם וטעמו נראה מפני שהוא נחשד שהוא יוצא ש"ש מפיו לשקר וכו' אין שומעין להתובע להשביעו משום חילול השם עכ"ל לא תותביה להתם מהכא דחשוד שאני דכ"ע ידעי דחשיד אשבועתא וכי משביע ליה התובע איכא חילול השם משא"כ הכא דליכא חילול ה' מצי לאשבועיה וחטאו ישא האיש ההוא והמשביעו אין עליו עון אשר חטא ופשיטא דע"כ ל"ק רש"י ז"ל אלא לענין עונש דרח' שדי עונש עליה שלא דקדק למסור ממונא ביד נאמן או בפני עדים אבל לאו למימרא דאיכא לתא דאיסורא להשביעו דהא במודה במקצת דהתובע מידע ידע דכי משתבע לשקר משתבע ורחמנא אמר שבו' ה' תהיה ומי איכא מידי דרחמנא שרי ורבנן אסרי כמ"ש התוס' במס' חגיגה די"ו ובריש פרק הרבית וכבר הארכנו בזה בעניו' במ"א בס"ד אלא לאו ש"מ דרש"י ז"ל הכי שמיע ליה דהא דקאמר רשב"ט מלמד שהשבו' חלה על שניהם דאע"ג דשרי ליה מאריה להשביעו והדת נתנה מפי עליון הא מיהא כיון שלא דקדק למסור ממונו וכו' איתיה בחלות עונש השבועה

וראיתי לה' מוהר"ם אלשיך ז"ל בפירושו בתודה דקנ"ו ע"ב לא תשא. את שם ה' אלהיך