משכנות הרועים תרמד

וערים שראו בידו של מחזיק אפי' שהם בידו כמה שנים הרי זה נשבע המערער היסת ונוטל כליו כמ"ש בטור ש"ע סי' ע"ב וקל"ג ע"ש. הן אמת כי בחפצים של כסף וזהב הם מסתמא דמלתא אין דרכם להשאיל ולהשכיר וכן נראה מדברי הת"הד סי' של"ה שכתב וז"ל והואיל והחפצים של כסף וזהב הן סתמא דמלתא אין דרכם להשכיר ולהשאיל וכו' עכ"ל דעת הרב ז"ל כיון דאין דרכם להשכיר ולהשאיל חזר הדין להיות נשבע המחזיק בהם וזוכה בהם ולעומת זה ה' מוהרי"ט ז"ל בח"א סי' קל"ח כ' וז"ל הכא שאני דחפצי זהב וכסף שהם תכשיטי אורחא דאשה משלפא ומחוייא כדאמרינן בפ' במה אשה ובירושלמי וכו' והו"ל כדברים העשויים להשכיר. ולהשאיל דקיימי בחזקת מרייהו קמא וכו' עכ"ל ולכאורה רבנן בהדייהו אך שומא היתה בלבי כי אין מדרך ה' ז"ל לחלוק על פוסק מפורסם ושמועותיו שגורות בפיו ולא ישא את שמותם על שפתיו ורב השלם תלמידו הרב כנ"הג בסי' קל"ג אות ח' בהגהב"י כתב דמא"ח ומא"ח ול"פ דהת"הד מיירי בחפצים שאינם תכשיט בהנהו קאמר דאין דרכם להשאיל וה' מוהרי"מט ז"ל מיירי בחפצים שהם תכשיט ע"ש. והנה מאי דאבעי ליה לה' למשכוני נפשיה למימר ואולי אינו אלא לאוקומא למלתא דהת"הד ז"ל בחפצים שאינם תכשיט אבל הרב מוהרימ"ט ז"ל בפירושא אתמר שהם תכשיט וחיליה מהא דאמר אורחא דאתתא דמשלפא ומחוייא והתם בתכשיט קאמר וזה פשוט וראיתי להרב נאמן שמואל שקרא ערער ע"ד ה' כנ"הג כי לא ישרו בעיניו באמור אליו שה' מוהרימ"ט לא החליט הדבר לדונם דברים העשויים להשאיל אלא כדברים קאמר ע"ד כאלמנה ולא אלמנה ממש ולאו מילתא פסיקתא קאמר הרב וכו' ע"ש אהמ"ר אין בזה כדי לדחות דברי הכנ"הג ז"ל ומאי דדייק בלישניה דה' מוהרימ"ט שכ' כדברים ולא דברים אחה"ר אין דיוקו עולה יפה אלא כלפי מה שהביא ראיה מהך דמשלפא ומחוייא דלא לענין עשויים להשאיל קאמ' הכא ה' והוו כדברי' העשויי' להשאיל וגם ראיתי לה' כרם שלמה ח"מ סי' ע"א דק"ך ע"ג דסמיך ואזיל אכתפיה דה' כנ"הג עש"ב והדין דין אמת וזו הלכ' העלה להוציא מן היתומים ע"ש מיהו אנן בדידן מנהג פשוט לשאול ולהשאיל תכשיטי זהב וכסף לכל באי שער העיר ולא זו בלבד אלא אפילו עשירים כ"כ שואלים קטנים וגדולים וכבר הרשב"א בתשו' והביאה בס' ב"י בסי' ע"ב וז"ל כתב הרשב"א מסורת היא בידינו שבדברי אלו הולכים אחר המנהג של כל מקום ומקום כל שנהגו להשאיל כיוצא בהם וכו' באותו מקום וכו' דרך זה לשאול וזה להשאיל וכו' לפי מה שיראה הדיין וכו' עכ"ל ומלתא בדנא פשיטא כביעתא בכותחא שהמנהג פשוט לשאול ולהשאיל

האמנם אלם צדק שאין כל הדברים הללו אמורים אלא בשאר אינשי דעלמא אבל האב הנותן לכלתו ולבנו צריך חיקור דין והסברא נותנת דאבא לגבי ברא ביום חתונתו וביום שמחת לבו לשם מתנה אכוון ואע"ג דלא גלי דעתיה אומדנא דמוכח דלשם מתנה גמורה גמר ויהיב ודמות ראיה מהא דאמרי' בפ' מ"ש דקמ"ד המשיא בנו גדול בבית קנאו וכן כלי תשמישו ואע"ג דלא אמר ולא מידי ופסקו אותה כל הפוסקים כמ"ש בטוש"ע א"הע סי' נ"ט ע"ש ה"נ דכוותה כיון דבנו הגדול הוא ושמחתו מרובה אע"ג דיהיב בסתמא אמדינן דעתיה דלמתנה גמורה אכוון אע"ג דהיא גופה אמרי' עלה כהלכתא בלא טעמא וא"כ הבו דלא לוסיף עלה דדוקא בית לדור בו וכלי תשמיש הבית דשייכי לבית דלא סגי בלא"ה וע"ש בדברי התו' בד"ה כהלכתא וכו' אבל תכשיטי זהב וכסף היקרי' לא אמרינן דעתיה דלשם מתנה אכוון ואדרבא ממה שלא יחד לו בית לדור בו בפ"ע ולא כלי תשמישי הבית מדלית ליה בית א"כ אדרבא נימא איפכא דחשי' כמאן דגלי דעתיה דלא ניחא ליה לאקנויי לבריה כלום וראיתי לה' המבי"ט ז"ל ח"א סי' ס"ט שכתב וז"ל ועל הסבלונות ששלח לה קודם הנישואין וטען האב דהכל מתנ' לבתו והאבי החתן השיב שהכל היו שלו והלוה אותם לבנו עד שתבא כלתו לביתו וכו' נראה דלאו כמיניה לו' דלא נתנם אלא דרך הלואה אפי' היו שלו דדעתו של אדם קרוב' אצל בנו ומרוב שמחתו בו גמר ומקני ליה באמיר' בלא קנין ואע"ג דלא אמר הכי אלא בבנו הגדול ותנאי טובא אחריתי היינו לקנות באמירה לחודיה אבל בנתינ' ממש בלא"ה גמר ומקני בלא שום תנאי מרוב שמחתו אצל בנו דדעתו קרובה לו וכ"ש דהוו נישואין א' א"כ לא מהימן לומר שפי' לבנו שדרך הלואה נתנם לו כיון שידע ששלחם לו בלי שום תנאי ומדעתו ורצונו נשתלחו לה מביתו וכו' ואפי' לפי האמת שפירש לבנו כך כיון שידע שבנו שלחם לה אם היה לו דין או תביעה אינה אלא עם בנו ולא עם כלתו עכ"ל דעת שפתי הרב ז"ל ברור מללו שאעפ"י שהאב פרו'ש מרובה שבדרך הלואה נתנם לבנו כיון שהכלה נשתלחו לה בסתם כי לא פורש ילך האב אצל הבן ויתבע ממנו שוויין

גם אשו"ר לה' אדמת קדש ז"ל סי' ל"ז שנשאל מעין שאלת ה' המבי"ט ז"ל והביא תשו' הרב ז"ל ותלה לה כיפי וזו הלכה העלה כתורת משה ספרא רבא דישר' ז"ל איברא דחזיתיה להריב"ש ז"ל בסי' ש"א דרי"ד ע"ב שכ' וז"ל אבל החתן הנותן סבלונות זהב וכסף לכלה להתנאות בהם בין שנתן לה בשעת הנישואין בין קודם לכן בעודה בבית אביה אין זה מתנה גמורה ואע"פי שנתן והכריז זה נתן החתן לכלה אין הכונה למתנה גמורה דהא קי"ל וכו' והטעם הוא משום דלאו למתנה גמורה אכוון אלא להתנאות בהן בין בעודה בבית אביה בין לאחר שבאה לבית בעלה וכו' וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל וכו' מבואר מדבריו שהסבלונות שאינם של מאכל ומשקה אינם מתנה אלא לנוי וכו' וכן כשנותן בשעת נשואין הדבר ידוע שאין עושין למתנה גמורה אלא להתקשט ולהתנאות בהן וגם לפעמים וכו' מי שאין לו נותן כלים שאולין ומחזירן לבעלים אחר הנשואין וגם לפעמים שולחין קודם אירוסין שאין שם אלא שידוכין לבד ואומ' ומכריזין שנותן החתן לכלה וכו' ומעולם לא שמענו מי שפקפקו בדבר לומר שלא יהיו שמין תכשיט זהב וכסף עכ"ל הן אמת כי נדון הריב"ש ז"ל שבא להשיב על דברי האומ' שזכתה בתכשיט הכלה ואין שמין לה אותם התכשיטים בכלל נכסי כתובתה היטב חרה לו ויקם עדות דלעולם לא פקפק אדם בזה אלא דהוי נכסי הבעל ואם לא תמצא ידה די סכי כתו' תגבה מאותם התכשי' אבל כשהאב נותן לבנו לשלוח לכלתו אפשר דמודה הרב לדעת הרב המבי"ט ז"ל דדעתו של אדם קרובה אצל בנו וזכה בהן הבן ואם טוען בפי' אמ"ל לשם הלואה לבד ולא לשם מתנה ליזיל ולשתעי דינא בהדי בנו אם היה עודנו קיים ולא עם כלתו וכמ"ש ה' המבי"ט ז"ל ושאפילו יודה הבן דלשם הלואה מסרם לו אביו שאין בהודאתו כלום כיון שחב לאשתו זאת כמ"ש