משכנות הרועים תרכה

אלא דלא ניחא ליה דלקברוה מנכסיו משו"ה אין שומעין לו להטיל עצמו על הצבור והבעיא בדלא ניחא ליה בקבורה כלל ואין הענין דומה להך דאל יקברוהו מנכסיו וזה פשוט וכן הוא במקובצת לשם. וכתב עוד הרל"ם ז"ל וכ"כ בפי"ד מה' אבל אם צוה שלא יקבר אין שומעין לו שהקבורה מצוה שנאמר כי קבור תקברנו וק' א"כ מאי מבע"ל בפ' נגמר הדין הא כיון שהקבורה מצוה לאו כ"כ לומר אל תקברוני וא"כ אמאי לא איפשט בעיין עכ"ל

וברפי"ב מה' אבל עמ"ש רבינו שהקבורה מצוה כתב הרל"ם ז"ל ק' כיון דטעמא דאין שומעין לו משום דהויא בעיא דלא אפשיטא א"כ לא היה לו לתלות משום מצוה אלא משום בזיונא כמ"ש הטור ע"ש ולענ"ד נראה דתלמודא לא מבעייא ליה אלא אליבא דרשב"י דר"ש לטעמיה דדריש טעמא דקרא כדאיתא בשלהי מציעא דף קט"ו ובפרק כ"ג דף פ"א ורבינו בפ"ג מהלכות מלוה פסק דאלמנה בין עשירה בין עניה אין ממשכנין אותה ע"ש משום הכי פסק שהקבורה מצוה היא ולא נפקא לן מידי בין משו' כפרה או משום בזיונא ובמקובצת לכתובות דכתי' לעיל דשנו רבנן בדבורייהו משום דאיהו ניחא ליה בקבורה אלא דלא ניחא ליה דליהוי מנכסיה וכדכתי' בעניו' השתא דאתית להכי בלא"ה לק"מ כיון דהבעיא לא אתייא אלא אליבא דר"ש אלא שראיתי להרל"ם ז"ל שם בפ"ג מהלכות מלוה דמצדד אצדודי בדעת רבינו ז"ל אי ס"ל כר"י או כר"ש ע"ש והוא ז"ל תירץ דהבעיא לא קיימא אלא אלישנא בתרא דהקבורה לא מדאורייתא אלא רמז בעלמא אבל לל"ק דרשב"י ולל"ק דמתני' מדאורייתא היא ולדידהו ליכא למבעי כלל דלאו כ"כ לומר אל יקברו' כיון דמצוה היא ע"ש וכבר כתבנו מאי דנראה לע"ד דתנא דמתני' ותרי לישני לא) פלגן בהדייהו

והנה מאי דפשיטא ליה להרל"ם מדקאמר רמז לאו מדאורייתא הוא אחר המחילה רבה לא כן אנכי עמדי ואתה דע לך דבפ' הנשרפין תנן התם הגונב את הקסוה קנאים פוגעים בו וממיתין אותו אתמר עלה מאי קסוה כלי שרת דכתיב ואת קשות הנסך והיכא רמיזא ולא יבאו לראות כבלע וגו' ואע"ג דפשטיה דקרא לא משתעי בהכי אלא בכלי הקדש של המשכן מ"מ הלכה למשה מסיני ואסמכוה אקרא והדין דין אמת ע"ש בפירש"י ופסקה רבי' בפי"ח מה' סנהדרין דין ד' עין רואה אע"ג דקאמר בגמ' היכא רמיזא אפ"ה מענישים עליה שקנאים פוגעין בו וממיתין אותו

והגאון בה"ג מינה לאו זה דשלא יבאו לראות כבלע את הקדש וגו' והשיג עליו הרמב"ם ז"ל דאין לאו זה נוהג לדורות אלא בזמן שהיו ישראל במדבר במשכן נוסעים וחונים ואי משום דגמרי' מניה לגונב כלי שרת די לנו באומרו רמז ע"ש והרמב"ן ז"ל השיג עליו בזה וז"ל דסבור הרב דהיא אסמכתא בעלמא והנה אמרו דרחמנא אמר ולא יבאו לראות וגו' ע"ש הן אמת דגי' זו אינה בנוסחי דידן ולפי גירסתו ז"ל שפיר קא מותיב דהרמב"ם ז"ל אע"ג דכל הנלמד באחד מי"ג מדות קרי ליה מד"ס אפי"ה חמץ משש שעות ולמעלה קרי ליה רבי' מן התורה וטעמ' טעים בשרש שני משום דאמרי' בגמ' חמץ משש ומעלה דאורייתא הוא עש"ב ולפי גי' זו לא חשיב רמז וגם רבי' לא יכחיש זה דהלכה למ"מ היא וזה לך האות. דממיתין אותו בידים ולכן קבעוה לדורות אלא דס"ל דכיון דקרא לאו להכי הוא דאתא אלא לכלי המשכן לגבי גונב כלי שרת לא הוי אלא אסמכתא דאסמכוה רבנן להלכה למ"מ משו"ה אינו נמנה בלאוין ואינו כשאר אסמכתות דלא הוו אלא מדרבנן

וכתב עוד הרמב"ן ז"ל אבל כבר נאמר בלשון הזה רמז במקום שהן מן התורה דאמרינן בגמרא בפ' הנשרפין דף פ"ג רמז לטבול יום שאם עבד חלל מ"הת מנין ת"ל קדושים יהיו ולא יחללו אא"ע לטמא שכבר נאמר וינזרו תנהו לט"י והנה בכאן פסלו לעבודה שעבד הט"י והצריכו לבעל הקרבן להביא קרבן אחר וגוזרין על העובד מיתה ושנה אותה בכלל אלו שבמיתה עכ"ל גם רבינו בפ"ד מה' ביאת המקדש פסקה בחיוב מיתה אלא דעכ"פ ס"ל לרבינו דלאו דלא יחללו אינו נמנה לט"י ששמש אבל הדין דין אמת ועיין בחי' הר"ן ז"ל שם אהא דתניא התם מי שלקה ושנה וכו' שהאריך בזה ומסי' דכלהו דאורייתא נינהו:

וכתב עוד הרמב"ן ז"ל וכן אמרו בפ"ק דמכות רמז לעדים זוממים שלוקים מן התורה אע"ג דלא מקיימי' בהו כאשר זמם כגון שהעידו על כהן שהוא בן גרושה או בן חלוצה מנין ת"ל והצדיקו את הצדיק וכו' והוא לדרשה גמורה ומדאורייתא

ובמסכת ע"ז אמר"י דאיסור יחוד בבת ישראל דאורייתא דאמרינן רמז מן התורה שנאמר כי יסיתך אחיך וכו' ע"ש דף ל"ו אע"ג דרבינו בפכ"ב מה' אישות כתב ומדברי קבלה לאו למימרא דהוי מדרבנן אלא דרבינו לשיטתיה אזיל דכל דבר הנלמד בדרשה אפילו באחד מי"ג מדות הכי קרי ליה רבינו וקידושי כסף יוכיחו כמ"ש הרב המגיד ז"ל בריש ה' אישות ובשרשיו כמ"ש בעניו' במ"א בס"ד

עוד כתב הרמב"ן ז"ל ושנו בספרי ר"נ אומר רמו לשיר מן התורה וכו' וכן בהרבה מקומות אחרים אמרו רמז בדברים שעיקרן מן התורה עכ"ל

גם אשו"ר להרב חוות יאיר סס"י קכ"ד דאייתי מהך רמז לעדים ולהך דרמו ליחוד הנאמרים באמת ורצה והוסיף מהאי דאמרי' בר"פ אלו טריפות ארשב"ן רמז לטריפה שהיא חיה מן התורה מנין ת"ל וכו' ובודאי דלמ"ד אינה חיה אם כבר עברו עליה י"ב חדש מותרת באכילה אע"ג דטריפה אסורה מן התורה ועיין בחידושי הר"ן שם. והרב החסיד בקונט' ארעא דרבנן הביא משם ה' מגילת אסתר מהאי דאמרינן בפ"ק דמועד קטן דף ה' רמז לציון קברות מ"הת מנין ת"ל וכו' מדברי התוס' שם בד"ה הא מקמיה וכו' מוכח דפשיטא להו דמדאוריי' הוי ע"ש והוא פלא דבהדיא אמרינן בפ"ז דנדה דף ז"ן דציון קברות מדרבנן הוא ע"ש וצ"ע כל זה הפך הרב לח"ם ז"ל דפשיטא ליה דמדקאמר רשב"י רמז לאו מדאורייתא אלא מדרבנן והילך לשון רבינו במנין המצות מצוה רל"א הוא שצוונו לקבור הרוגי ב"ד ביום שנהרגו והוא אומרו ית"ו כי קבור תקברנו ביום ההוא ולשון ספרי כי קבור תקברנו מ"ע והוא הדין בשאר מתים ר"ל שנקבור כל מת ממתי ישראל במותן ולכן המת שאין לו מי שיתעסק בקבורתו נק' מת מצוה כלומר המת שמצוה עליו לקוברו באומרו כי קבור תקברנו עכ"ל גם בלאוין מנה לאו דל"ת ואחריו נמשך הסמ"ג בעשין סי' ק"ר ובלאוין סי' קצ"ז גם ה' החינוך מנה לאו ועשה במצות קל"ד ובמצות קצ"א ורבינו בספי"א מה' זכייה וברפי"ב מהלכות אבל כתב שקבורה מ"ע בכל המתים ובפ"ד מהלכות אבל ובפט"ו