משכנות הרועים תרכב

ושהאבות נכנסו עפ"ק בעד בניהם אם מאן ימאנו בשידוכין הנז' עין רואה שאין עיקר חיוב הקנס אלא על האבות אם יתחרט אחד מהם והאבות הם המשעבדין עצמן זה לזה בחיוב הקנס ולעולם לא נזכר ולא נכתב ולא קבלת ק"ס מן המשודכין בחיי אביהם וגנאי הדבר לאומרו ולעולם לא יתכוונו המשודכים לזכות לעצמן בסכי הקנסות ישתקע הדבר ולא יאמר וכ"ש בנ"ד שהאבות בות הם המספיקים לבניהם ובנותיהם נדוניא ושמושי ערסא והוצאות השמחות מחוט ועד שרוך נעל איש כפי מהללו ואשר תשיג ידו ואין להבנים והבנות שום טיפול פשיטא דכל שבח וריוח הראוי להגיע להם הוא לזכות האבות והעולם כמנהגו נוהג: ועמיתי בתורה ה' מוהרימ"ט נר"ו שרטט וכ' לי לשמי לרחימו דנפשין ה' עוזיאל אלחאייך נר"ו יאיר אכ"יר

אחדש"ו כת"ר באמת שכך מצאתי למוהרימ"ט ז"ל בח"מ סי' ק דמחילת האב מהניא אעפ"י שהוא חייב לכ"ע ואפי' לא מחל בפי' כל דאיכא הוכחה איברא דק"ל ממ"ש מרן בש"ע א"הע ריש סי' קי"ד בפוסק לזון את בתה חמש שנים דאם מחלה האם אין מחילתה מחילה ומזה למדו הרב הפרישה והרב ט"ז דה"נ אין ביטול האב בשידוכין של בתו כלום והרב"ש ז"ל כתב דא"צ ראיה מכאן דנשמע מתשו' הרשב"א ז"ל ופסקה מור"ם בח"מ ס"סי של"ג ולא ראה הרשב"א גופיה בתשו' סי' תקע"ג והמרדכי פ' האומנין הביאו ראיה מדין זה שהוא תוספתא וכעת אין הפנאי לחפש בספרן של צדיקים מיהו בנ"ד יש להביא ראיה דמסתמא נתרצית הבת במה שעשה אביה מתשובת הרמב"ן ז"ל הביאה הב"י ח"מ סימן של"ג ופסקה רמ"א ולמד ממוהרשד"ם זל הביאו הכנ"הג שם דבת אלמנה ויושבת בבית אביה ניחא לה בכל מה שאמה עושה וסברה וקבלה עכ"ל הזהב: וזאת תשובתי אליו נר"ו

למאן דיתיב בתווני דלבאי ה' מוהרי"ט נר"ו

אחדש"ו כת"ר האותיות צהלו"ני אמרות טהורות ולפ"ד וכו' הרב מוהרי"מט ז"ל אשתמוטי אשתמיט מניה תוספתא שנויה ופסקוה גדולי הפוסקים ז והוא פלא לאיש שר כמוהו כל רז לא אניס ליה מודעת זאת בכל הארץ ואותה התשובה עצמה תוכיח והנלע"ד דס"ל דלא דמיא כלל דהתם חיוב המזונות חובת גברא אין פוט"ר ומינה יליף הרשב"א והמרדכי לשכירות האב מלמד לבנו אבל חוב השידוכין אינו תלוי אלא בפריעת הקנס וכל מי שרוצה להתחרט אין לו על חבירו אלא פריעת דמי הקנס ואין החתן מחוייב בודאי ולא הקנס מחוייב בודאי משא"כ בחיוב המזונות לבת אשתו דבריא בחיוב המזונות לבת אשתו דבריא בחיובא וכיון דהאב זוכה בקנס ומחל מהניא שפיר מחילתו ומה שנסתייע כת"ר מתשו' הרמב"ן ז"ל וה' מוהרשד"ם ז"ל דמסתמא נתרצית א"כ היכא (דגלתה דעתה דלא נתרצית ה"נ דלא מהניא מחילתו) ונראה דכת"ר נמי לא אמרה אלא לומר אפי' לדעת הפרישה והרט"ז והרב"ח והר' בית יהודה מצדד אצדודי בקנסות הנוהגות בשידוכין והבת נערה אם זוכה בהם אביה או לעצמה ולא ירד לחלק בין סמוכה עש"א לאינה סמוכה ודבר זה יסודתו בהררי קדש כמו שנאמר וביום ט"ו לחדש תמוז יה"ל בשנת חיים לפר"ק דקטן נתראינו פנים אל פנים בועד חברינו שבגולה שמור"ים לכל בני ישראל יחיו לעד וגזרנו אומר בהסכמה אחת שהמשודך פטור מהקנס דא תהא למיקם ותהא האמת נהד'רת כי"ר

(חן) קידושין ע"ד עסק ביש ראובן קידש בטבעת של כסף והיא מוזהבת והמתקדשת לא ידעה מזה כי האדם יראה לעינים שהיא זהב פרוים ובעת נתינתו אמ"ל נוסח הרגיל הרי את מקודשת לי בטבעת זו וכו' מי אמרינן כיון דלא אמר לה של זהב אלא בזה הרי יש בה שו"פ או יותר או"ד בתר חזותא אזלינן ולא סמכא דעתה אלא בשל זהב' ונ"מ להיכא שפשטה ידה וקבלה קידושין גמורים מאחר ומצאתי למרן ז"ל בב"י סי' ל"א שכתב וז"ל וכתב הרשב"א ז"ל בתשובה במקדש בטבעת ולא אמר כלום שמא בכל דהו ניחא לה ועוד עכשו נהגו בנות ישראל הצנועות שמכסות פניהם בשעת הקידושין ואין מדקדקין אם בפרוטה או בתרקבא ולפי"ז נראה שאפילו קדשה בטבעת כסף שאינו מצופה זהב תהיה ספק מקורשת ע"כ קרוב בעיני שאם היא גדולה שמתקדשת ע"י עצמה והיא כסתה פניה ולא ראתה הטבעת שתהא ודאי מקודשת ומ"מ לצאת ידי ספק ראוי שיחזור ויקדשנה וכו' עכ"ל ואני עני חפשתי בתשו' הרשב"א בד' חלקים ולא מצאתי לתשו' זו יען כי נלע"ד שיש מהגמגום בדבריו ז"ל דמעיקרא פסיק ותני כיון דלא אמר לה כלום דר"ל לא אמר לה שהיא של כסף מוזהב ולא של זהב דאי אמ"ל שהיא של כסף מוזהב ודאי סברה וקבלה ומקודשת גמורה ואי בדאמ"ל של זהב והיא של כסף מוזהב פשיטא שאינה מקודשת כלל ומשנה שלימה היא בדינר של זהב ונמצא של כסף אינה מקודשת אלא הב"ע בלא אמ"ל כלום במהות הטבעת אלא מקודשת לי בטבעת זו דהשתא איכא למימר דבכל דהו ניחא לה וא"ל דלא סמכא. דעתה אלא בטבעת של זהב כנראה לעינים והשתא שהוא כסף מצופה ואין תוכו כברו אינה מקודשת משו"ה הוו ספק קידושין אבל אם היה של כסף ואינו מצופה זהב למאי ניחוש לה הרי סברה וקבלה ואח"ך כתב ועכשו נהגו וכו' ואין מדקדקין אם בפרוטה או בתרקבא וכו' ופשוטן של דברים נראין דהשתא הוייא מקודשת גמורה ואח"כ כתב שאפילו קדשה בטבעת כסף שאינו מצופה תהיה ספק מקודשת וכו' ולא ידעתי אמאי ספק מקודשת היא כיון דסברה וקבלה כדכתי' ועוד מאי אפילו דקאמר ונראה דמנהג פשוט אצלם לקדש בטבעת של זהב והמנהג לכסות פני הכלה א"כ איכא למימר דאלו ידעה שהיא של כסף ואשתני לגריעותא ממנהג המדינה לא הוה ניחא לה לקבל וא"ל דאפילו בכ"הג נמי אמרינן בכל דהו ניחא לה משום הכי כתב דהוו ספק קידו' ובכסף מוזהב נהי דלא מחזי כשינוי ממנהג המדינה ואיכא למימר בכל דהו ניחא לה ואין מקפידין להתקדש בפרוטה או בתרקבא הא מיהא איכא למיחש דילמא לא סמכה דעתה אלא על מנהג המדינה שהיא הטבעת של זהב ומרן בב"י בחכמה יסד אר"ש שהביא תשובת הרשב"ץ ז"ל והיא בח"א סי' ק"ל שכתב דמעשה היה במקדש בטבעת ונמצאת של נחשת והורה הרב דאינה מקודשת ושמא היה טעמו משום דאין רגילות לקדש בטבעת של