משכנות הרועים תרכא

(נז) קנס. ראובן שידך את בנו עם בת שמעון . וקבעו קנס למתחרט וקבלו ק"ס האבות כמנהג שאין להבן ולבת עסק בזה רק האבות הם הקושרים והם המתירים על פיהם יחנו ועל פיהם יסעו וכך כותבים בשטר השידוכין שהמתחרט מהם יתחייב לשכנגדו בסך הקנס ההוא ושנכנסו עפ"ק בעד בניהם אם ימאנו בשידוכין ההם וע"י שבשביל אתגו"רי אתגו"ר האבות הללו ויאותו זל"ז לבטל השידוכין ההם ולמחול ז"לז בקנס הקצוב ביניהם ואחר עכור יום או יומים או חדש או ימים שב מידיעתו אבי הבת ויצא לטעון כי לא היתה מחילה ע"י. קנין והשטר עודנו עומד בצביונו ובקומתו ושאל דבר מי יקום ע"פי התורה יורה המורה לצדקה ויבא שכמ"ה:

זאת אשיב מודעת זאת הלכה רווחת דמחילה אינה צריכה קנין כמ"ש בטוש"ע סימן י"ב וסימן רמ"א ע"ש ומצאתי תשו' שלימה לגדול אדונינו מוהר"י אבן מיגאש ז"ל סי' ח"ן שאול נשאל על רזא דנא ושקרע השטר אחד מהם והשיב גדולה תשובה אם כשקרע שמעון השטר אמר לו הנה מחלתי לך זה הסך אין יכול לחזור בו מזה ואם לא אמר לו אינו נפטר מן החוב בקריעת השטר ואם טען ראובן ששמעון זכר דברים אלו וכפר שמעון ישבע ראובן היסת שאמר לו כך ויפטר ממה שתבעו. שמעון עכ"ל דעת עליון דקריעת השטר לא מעלה ולא מורדת והכל תלוי באמירת המחילה דאם מודה שמחל מחילתו מחילה והשטר כמאן דליתיה דמי ואי כפריה משתבע אידך ומפטר דלא דמי לחוב שבשטר דמצי אמ"ל שטרך בידי מאי בעי כדבעינן למי' קמן בס"ד

איברא לדעת רבינו הושעיא ז"ל הביאו הטור סוס"י דחוב דבשטר לא מהני ביה מחילה אלא ע"י קנין וכבר עמדתי ע"ז לעיל במע' אות מ"ם מדיני מחילה בס"ד אבל דעתו ז"ל לא מהנייא הך מחילה ולא מידי וכבר ידעת דפליגי רבנן בתראי בטעמו של דבר אשר דבר רבי' הושעיא ז"ל דהרב"ח ז"ל כתב משום דס"ל דשטר העומד להגבות כגבוי דמי וה' כנ"הג ז"ל טעמא טעים דאמ"ל משטה הייתי בך כמו שהארכתי לעיל בס"ד והכא בנ"ד נראה דבשטר כ"הג לא קרינן ביה עומד להגבות דלאו לגוביינא קאי ולא גבי ממשעבדי כמו שהארכתי לעיל במערכת אות ט' בדיני טרפא בס"ד ואע"ג דכתובה נמי אם מתה לא אתייא לידי גוביינא ואמרי' בה שטר העומד להגבות כגבוי דמי כדאמרינן בסוטה דף כ"ה התם שאני דמתורת ירושה נחית לה ועוד בה דהא חוב הוא מתנאי ב"ד משא"כ בשטרי הקנסות ולטעם הרב כנ"הג בנ"ד ליכא טעמא דהשטאה כיון דמדעתם ורצונם עלו בהס'כמה זה למחול ולימחל וזה למחול ולימחל כה"ג ליכא לתא דהשטאה ושפיר מהני מחילה אע"ג דלא אהדר שטרא כנלע"ד פח'תת היא

איברא כד דייקנא אשכחנא דכי יהבינן ליה כל דיליה ואמרינן מחילה מעליא היא אכתי לא אפרוק דבנ"ד המשודכת הלזו בוגרת היא והבוגרת דמי בושתה לעצמה כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' נערה דין י"ד כמ"ש מרן הכ"מ ז"ל ע"ש במה שהאריך וכבר ידעת דכל עיקר מטרין לא הו"ל לחיובי בקנסות של השידוכין אלא משום בושת כמ"ש התו' פרק הרבית דף ס"ו בד"ה ומניומי וז"ל דכדאי הוא להתחייב משום בושת ונתבארו הדברים ונתחוורו כשמלה במרן בב"י א"הע סימן ן' ובח"מ סי' ר"ז ע"ש. וכיון. דהמשוהכת בוגרת היא ובושתה לעצמה מחילת האב מגן שויא. ולא מהניא ולא מידי האמנ' במאי דקמ"ל לא גדול גדול ממש אלא גדול וסמוך על שלחן אביו זהו. קטן וכמ"ש בטור ש"ע סי' ע"ר וע"כ דלא קאי אבן דמשש ואילך דכי אינו סמוך על שלחן אביו מקרי גדול וזוכה לעצמו אבל בבת בפירו' רבתה תורה בנעוריה בית אביה דכל אימת דהויא נערה כל שבח דידה לאביה הוא מה"ט נמי דמי בושתה נמי דאביה הוא כדינו של בן הסמוך עש"א דאע"ג דגדול הוא כל שבח דידיה זוכה בו האב דכוותה בבוגרת וסמוכה על שלחן אביה. הרי היא כקטנה ונערה דשבחה לאביה וכ"כ התו' בפרק נערה דמ"ז בד"ה משום איבה וכו' ועיין במקו' לשם ועיין בדברי רבינו ז"ל בפ"ז מה' גזילה הלכה ז"ז ובמ"ש הכ"מ שם ומהאי טעמא נמי זוכה בכסף קידושיה ודמי בושתה כמו שנתבאר שם ולדעת התוס' ושאר רבוותא דסברי מרנן דאיבה דקאמר תלמודא היינו משום שיכול למוסרה למנוול ומוכה שחין ובבוגרת אין בידו למוסרה כדכתבו התוס' התם מ"מ היכא דקא אכלה מדידיה דאב כיון דאיכא טעמא רבא דחיישינן משום איבה הילכך מציאתה לאביה

ולפי מה שנתבאר דמדינא אע"ג דבוגרת כסף

קידושיה וכל שבחה דידה הוי אלא דכשהיא סמוכה עש"א הכל לאביה ודכוותה גבי מציאה נתבאר בטוש"ע סי' ע"א דהבוגרת וסמוכה עש"א מציא' לאביה ע"ש בפרישה וסמ"ע שם סק"ג וזהו שרמזה הרב בית שמואל ז"ל סי' ל"ז ססק"א ונכתב בט"ס סי' ע"ח ול"ד מציאה דאתייא ממילא אלא ה"ה נמי לכל מה שתרויח כמ"ש שם סי' ע"ר איברא דבפ' החובל דפ"ח ע"ב מפליג בין מציאה לבושת וע"ש בתוס' באורך והנלע"ד דדוקא בבושת דחבלות דאית בהו צערא דגופא ולא בבושת האונס והמפתה כמ"ש הראב"ד ז"ל בפ"ד מה' חובל כפי מה שפי' ה"ה ז"ל גם הרב מגדל עז כת' לכ' הפירושים שכתב הרב המגיד ז"ל ולמה שהק' הרא"ש ז"ל לענ"ד יש ליישב אלא שאין כאן מקומו נשמיענה מן הדא דכל היכא דליכא צערא דגופא בבושת הויא לה כמציאה והדר דינא דאפילו בבוגרת כל דסמוכה על שלחן אביה כי היכי דמציאתה לאביה ה"נ דמי קנס בושתה דהחרטת המשודך וכל דדמי ליה ונראה לע"ד שהדברים ק"ו מציאה וכסף קידושיה דאתו לה מעלמא חשו לה משום איבה דאי לא זכי בהו אתי למוסרה למנוול וכו' ומכ"ש להרויח כסף קנס דאתי לה מעלמא כ"ש באב המפסיד מכיסו פרנסת נדונייתה הון רב דאי לא צייתא ותסכים למעשיו אתי לאמנועי דלא למעבד לה מידי וא"נ עביד לה אנן סהדי כדקא"ל למעבד לא עבד ומעשים בכל יום דהאבות הן הנה הקושרים והמתירים והם הפוסקים על בניהם בענין הנדוניא וקביעות זמן הנישואין וקצבת התוס' וידי הבנים והבנות מסולקות בין גדולים בין קטנים בין נערות בין בוגרות ולפעמים יתחרט אחד מהאבות ושכנגדו גובה ממנו הקנס ולפעמים מוחלים ז"לז בסכי הקנס ולית מאן דימחא בידייהו ולעולם לא נשמע קול צפצוף מהבנים ולא מהבנות ל"ש נערות ל"ש בוגרות לתבוען דמי בושת לעצמן הס כי לא להזכיר ובשטר השידוכין שנהגו לכתוב נלמוד שכות' וחייבו עצמן האבות הנז"ל בענין המותר והנדוניא כנז' ושאם יתחרט אחד מהם ורצה לבטל השורו' הנז' מחויב מעכשו לחבירו שכנגדו סך כ"וך