משכנות הרועים תריג

ז"ל ק"ל על רבינו שלא חילק בין מצוי לשאינו מצוי אהא משני דמפרש כפירש"י ז"ל והבן

גם אשו"ר להתייר הגדול ה' פני משה ז"ל בח"ב סי' ס"ה דף ק"ך שכתב וז"ל דהו"ל לאתנויי ולומר בפירוש שאם ימות יעקב או ישבר שלא תפסיד וכדאמרינן בכל המתחייבים באיזה תנאים ואירע שום אונס דהו"ל לאסוקי אדעתייהו דחייבים בתנאיהם דהו"ל לאתנויי שאם יארע אותו האונס דלהוי פטור ולא התנה משמע דאף לדעת אותו האונס נשתעבד זולת אם האונס דבר שאינו מצוי כגון הא דאמרי' בפרק מי שאחזו חזו וכו' א"כ בנ"ד נמי הו"ל לאתנויי שלא ימות או ישבר שלא תפסיד וכו' אך לחוש שמא יעני ולא יהיה לאל ידו לצאת ידי חובתו הו"ל לאסוקי אדעתיה דבעו"הר העוני הוא גלגל החוזר בעולם והוא דבר דהו"ל לאתנויי שאם יעקב יעני שיהיה ראו' חייב וכו' וכתב הר"ן ז"ל בפרק מי שאחזו וכו' ואונס דעניות נמי שכיחות טובא הוא וכדאשכחן בנדרים וכו' והביא שם הר"ן דהכי איתא בירוש' והב"י כתב דרובא דרבוותא סברי דעניות לא נולד מקרי ופותחין בו כיון דעניות מצויה וכו' ואף לרש"י ז"ל שכתב שכבר מתו בשעת הנדר שירדו מנכסיהם כבר ומרע"ה לא ידע ומרן ז"ל יחס סברא זו להרמב"ם ז"ל ע"ש לא הוי טעם פלוגתייהו משום דס"ל דעניות אינה מצויה דבהא לא פליגי אלא דבהא פליגי משום דס"ל לרש"י והרמב"ם אע"ג דעניות שכיחא טובא מ"מ מידי נולד לא נפיק לכך הוצרכו לפ' שכבר מתו דהוי נדר טעות אבל לכ"ע עניות שכיחא טובא ובמידי דשכיח טובא כבר כתבנו משם הר"ן ז"ל דהו"ל לאתנויי ומדלא התנה ש"מ אדעתא דהכי נחית לזה אשיב דאף בנדון העניות אע"ג דשכיחא טובא מ"מ אפשר דלגבי אינשי אף בכ"הג לא מסקי אדעתיהו דבקרב ימים ירד איש מנכסיו וכו' ובפרט שהיה איש אמוד בהון רב וכו' עכ"ל וצ"ע. קושטא קאי דעין של מעלה לא השגיחה בסוגיית הירוש' רק מה שהביא הר"ן ז"ל דמ"ש ז"ל דלא נפיק מדין נולד וכו' אח"הר אין לדבר זה קיום דהירוש' אמתני' דפותחין לו שמא יעני ועלה מתמה ועניות לאו נולד ומשני א"ר עוירא עניות שכיחא ולא הוי נולד וכדכתי' גם מ"ש עוד הרב ז"ל אפשר דלא מסקי אדעתייהו דבקרב ימים ירד איש מנכסיו ובפרט למי שהוא אמוד בהון רב וכו' גם זו ההלכה נעלמה ממנו האי עובדא דמייתי עלה בירושלמי בעתיר נכסי כולי האי ובפתע פתאום בא אידו ועת פקודתו ונכנסו כל נכסיו לטמיון גזירת מלך היא ע"ש ומעתה נפל העוזר וכשל העזור ואין לדברי הרב ז"ל סמך והעמדה מהגמרא וכבודו הגדול במקומו מונח ואף לפ"ד ז"ל דאע"ג דרש"י והרמב"ם ז"ל פליגי האיכא תו' והראב"ד והסמ"ג והרשב"א והרא"ש והטור דפליגי עלייהו וכ"ש שדעת הרמב"ם ז"ל אינה מבוררת אלא דהרב כ"מ ומוהרימ"ט ז"ל כתבו כן ולפי המשוער בדעתנו דאי אפשר לומר כן

וחזי הוית להרא"ש המעוז ז"ל בתשו' כלל ח' סי' ד' שנשאל במי שהיה עשיר ושידך את בתו ונשבע ע"ד רבים לתת לנדונייתה ד' אלפים זהובים ואח"ך נתקלקלו החובות ואין ספק בידו ליתן הסך ההוא אם עובר על שבועתו והשיב דאם יש לו קרקעות וחפצים חוץ מבית דירתו וכלי תשמישו ודאי דחייב למוכרם לקיים שבועתו אבל בית דירתו וכלי תשמישו לא ופטור משבועתו דאדעתא דללין ברחוב העיר ולמות ברעב לא נשבע ע"ע ופסקו מרן ז"ל בש"ע י"ד סימן רל"ב סי"ו ע"ש וק' לענ"ד כיון שהוא ז"ל מכת הסוברים דעניות שכיחא אפילו מאגרא רמא לבירא עמיקתא כעובדא דמייתי בירושלמי א"כ הו"ל מלתא דשכיחא ובכ"הג אמרינן דהוה ליה לאתנויי וכל כמה דלא אתני אמרינן סבר וקביל ומחית נפשיה למכור דירתו וכלי תשמישו וכ"ש בנשבע על דעת רבים ועו"ק ממ"ש שם הוא ז"ל סי' ח"י בחייט עני שקבל פרס מחבירו ללמדו אומנות ושלמשך ו' שנים יתן מחצית. הריוח לתלמיד ונמצא שאין הקומץ משביע לטפולו האשה וילדיה והשיב דחייב לקיים שבועתו ע"ש ופסקה מרן ז"ל בש"ע א"הע סי' קי"ח סי"ו ע"ש דאמאי לא אמרן אומדן דעת הוא דלא ניחא ליה שתתבזה אשתו בספוק מזונותיה ולהיות כעורב אכזרי על בניו ואם אינו חייב מן הדין כגון דאינם קטני קטנים דלא לימרו עליה ירוד ילד וכו' בני מתא שדייה כדאמרינן. בפרק נערה ע"ש וכבר נתעורר בזה הרב מוהרשד"ם ז"ל חי"ד סי' קכ"ג וניחא דשאני נדון החייט שכבר הוא יודע. בכמה משתכר וכמה צריך לפרנסת טפולו ועכ"ז. נשבע לתת לו חצי הריוח בכ"הג ליכא למימר אדעתא דהכי לא נחית דמה נתחרש לו עתה משא"ך בנשבע לתת לבתו דאומדן דעתיה דאדעתא שימכור בית דירתו לא אשתבע ע"ש וע"ק לענ"ד בתשו' הלזו שכתב. אדעתא למכור בית דירתו פטור משבועתו דבמה הוחלה השבועה מאליה ואפי' בנדרי שגגות כתבנו לעיל דהא דמותרין בלא שאלת חכם מפני שאמר בפירוש שגנבה את כיסי אבל בנשבע סתם לא ועוד דהתם נודע שבשעה שנדר לא גנבה אבל הכא נתקלקלו החובות אח"כ נהי דלא חשיב נולד משום דעניות שכיחא היינו שפותחין בו אבל בלתי שאלה איך הוחלה השבועה מאליה שכזאת וכזאת יש לעורר עמ"ש עוד הרא"ש ז"ל בריש כלל ל"ד בראובן ששידך את בתו בקנס ואירע שאחות המשודכת יצאה מהכלל והשיב דפטור מן הקנס דאדעתא דהכי להשחית את נחלתו בפגם משפחתו לא קבל ע"ש במה שהאריך ואע"פי שהרא"ש ז"ל לא הזכיר שהיה הדבר בשבועה מרן בש"ע סי' ן' ס"ד כתב וז"ל ונשבעו ע"ז ע"ש ונראה טעמו משום דבהך תשו' של הרשב"א ז"ל שהביא מרן ז"ל בב"י בקלקל המשודך כ"כ בקלקולו דפטורה מהקנס כתב ז"ל וז"ל ואפילו בשבועות ונדרים אמדי' דעתו וכדאמרינן מרינן במרובה דף פ' לא נתכוונה אלא להגון לה ע"ש אלמא דעת הרשב"א ז"ל ופסקה מרן שם דבשבועה א"כ ה"ה בנדון הרא"ש ז"ל כיון דבתר אומדן דעת אזלינן אפילו בשבועה וקנס (דמאי שנא) מנדרי שגגות דבעינן עד שיאמר כן בפירוש כמו שכתב הר"ן ז"ל ומהך דלא נתכוונה אלא להגון לה לא שמה מתייא דהתם לא חלה השבועה מעיקרא אלא על ההגון לה אבל הכא כבר חלה השבועה על המשודך הלזה וכשקלקל מעשיו השתא מיהא דאיתרע ונהי דקלקול הוי פתח מ"מ התרה מיהא בעי ועו"ק דבשלמא בהך דסי' ח' דנתול דנתקלקלו החובות שפיר פותחין בעניות כיון דשכיח אבל בהמירה אחות המשודכת כיון דכתב הרא"ש ז"ל לא אסיק אדעתייהו פגם גדול כעין זה וא"כ הו"ל נולד וקי"ל כחכמים דאין פותחין בנולד ומצאתי לרבינו הקדוש מרן הב"י ז"ל שהביא בי"ד סי' רכ"ח תשו' הרמב"ן ז"ל בסי' רע"ג שהק' כיון דהא דפותחין בנולד דשכיח משום דהוי נדר א"כ א"צ התרה דאחד מד' דברים שא"צ התרה נדרי שגגות ותי' דלא הוי נדרי טענת ממש דנדרי שגגות