משכנות הרועים תריא

דר"א סובר דפותחין בנולד וחכמים אוסרים ואתמר עלה דטעמיה דר"א מדאשכחן רחמנא פתח למשרי בנולד דכתיב כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך ומיתה נולד הוא ופתח ליה רחמנא ורבנן סברי הנהו מי מייתי והאמר ר"י משום רשב"י כל מקום שנאמר נצים ונצבים וכו' אלא שירדו מנכסיהם ושיטת רש"י שכתב בשעת הנדר מתו שירדו מנכסיהם ומשה לא ידע וסיומא דתירוצא הך דאמרי' כל מקום וכו' ואנכי לא ידעתי מי הזקיקם לרבנן לאתויי מהך דאמרי' דתן ואבירם היו אותם האנשים ובפשיטות הול"ל מאי מתו שכבר מתו בשעת הנדר ויראה משום דק"ל אשר בקשו את נפשך מבע"ל למימר מאי המבקשים דמשמע דעודם חיים ומבקשים אמטו להכי מייתו מהא דאמרי' כל מקום שנאמר וכו' עכ"ל שירדו מנכסיהם דקרי להו כי מתו והם עדיין מבקשים אלא לפי שירדו מנכסיהם אין דבריהם נשמעים מיהו ר"א דגמר מיניה דפותחין בנולד מהאי קרא לא שמיע ליה האי דיוקא ואכתי איכא למידק לשיטת רש"י ז"ל שפי' שכבר מתו שירדו מנכסיהם בשעת הנדר וא"כ הו"ל נדרי טעות וא"צ התרה דהכי אמרי' התם בר"פ ד' דנדרים נדרי שגגות וכו' ואתמר עלה וא"צ שאלה לחכם ודייק מדתני תנא מותרים הם וכו'. ועוד קשה דודאי מ"ש רש"י ז"ל גבי כי מתו וכו' אהכי אשתרי כההוא חרטה וכו' למימרא דבעי שאלה לחכם טעמו ונימוקו עמו דהתם בפרק ר"א מייתי הא דתניא המודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו מדא"ל רחמנא למשה במדין נדרתי בפני יתרו לך למדין והתר נדרך ש"מ דבעי התרה ופירש"י דיתרו הדירו למשה שלא לשוב למצרים מפני אותם האנשי' המבקשים להורגו ואמר רבי ת"ח מפר לעצמו עכ"ל הן עתה רגע אדבר בו מ"ש ואמר ר' ת"ח מפר לעצמו כעת לא מצאתיו ואדרבא איפכא שמעי' דתנן בפרק ג' דנגעים עים ואין אדם מתיר נדרי עצמו ואם נפשך לומר דמתני' בשאר בני ארם מתנייא אבלית"ח מפר לעצמו ליתא דאשכחן בגמרא התם דפ"א דדריש מלא יחל דברו מכאן לחכם שאינו מפר לעצמו ורבינו בפ"ו מה' שבועות דין ג' כתב דאין אדם מתיר נדרי עצמו וכתב ע"ז מרן הכ"מ ז"ל הך מתני' דנגעים ואנכי לא ידעתי טעם רבינו שלא כתב דלישנא דברייתא דאפילו חכם אינו מפר לעצמו ואם סובר רבינו דמתני' וברייתא פלגן בהדייהו ופסק כמתני' א"כ אמאי לא השמיענו דחכם מפר לעצמו כסתם דמתני' דלא ממעט אלא שאר כל אדם וגם דעת רש"י ז"ל נמי דמתני' ובריי' נמי פליגי דתנא דמתני' סבר דדוקא שאר כל אדם אבל חכם מפר לעצמו ותנא דברייתא סבר דאפילו חכם אינו מפר לעצמו ותפס רש"י ז"ל כתנא דמתניתין דסבר חכם מפר לעצמו ניחא אלא דאמר רבי אין לו מובן ועוד דמי הכריחו לזה נדרש ללא שאלו ועוד יש לעורר דהתם דף ז' אהא דאמרינן חכם מנדה לעצמו ומפר לעצמו ופריך פשי' וכו' דמאי קושיא הא קמ"ל דמתני' דנגעים בשאר כל אדם דאינו מפר לעצמו אבל ת"ח מפר לעצמו ודלא כהך ברייתא איברא דהתם לאו בנדר ושבועה מיירי אלא בנדוי וכמ"ש הרא"ש ז"ל שם וע"ע בהר"ן ז"ל שם מ"ש משם הרשב"א ז"ל והיא דעת הראב"ד ז"ל בהשגות ות פ"ו מה' ת"ת ע"ש ובמרן הכ"מ והא דאמרי' בפ"ק דחגיגה היתר נדרים יש להם על מה שיסמוכו דכתיב אשר נשבעתי באפי וכו' באפי נשבעתי וחזרתי כי לאו למימרא דא"צ התרה דחכם מפר לעצמו דבהדיא אמרי' בפרק הספינה רע"ה דב"ק יוצאה מה"ס ואומ' אוי לי שנשבעתי ועכשו שנשבעתי מי מפר אלא דה"ק דהוי פתח פתוח לישאל על השבועה וכן פירש"י ז"ל שם אמנם התוס' שם בד"ה ועכשו שנשבעתי וכו' לא כן ידמו אלא שהחכם מפר לעצמו ואהא ק"ל מהך דחכם אינו מפר לעצמו ע"ע ולשיטת רש"י ז"ל לק"מ אלא שדברי רש"י ז"ל סתר"אי נינהו דבנדרים קאמר דחכם מפר לעצמו ומרע"ה התיר לעצמו ובחגיגה קסבר דאין הקב"ה מפר לעצמו ודעת התוס' דק"ל מהך דחכם אינו מפר לעצמו ע"כ דס"ל דמתניתין דנגעים דקתני ואין אדם מפר לעצמו אפילו חכם נמי וכהך תנא דבריי' ואם נאמר להק' אהך ברייתא מהבת קול שאומ' מי יפר לי דוחק. שו"ר לה' מוהרש"א ז"ל באגדותיה בחגיגה ובפ' הספינה שכתב ע"ד הללו דלדעת רש"י לק"מ שמח לבי ויגל. ואני עני משתומם דגבי מרע"ה דבמדין הוה מי הוא זה ואיזה הוא אשר יתיר לו את שבועתו דאין כאן שום חד מישראל ואין כאן מקום להאריך וכעת ראיתי לה' שע"ה ז"ל בריש הלכות שבועות שעמד ע"ד רש"י הללו דסובר דחכם אינו מפר לעצמו בטו"ט ודעת ואינו מעניינינו לעמוד ע"ד ז"ל

תבנא לדיננא כיון דשבועת מרע"ה בטעות היתה שלא ידע שכבר ירדו מנכסיהם בשעת השבועה דהו"ל נדרי שגגות דקי"ל דא"צ שאלה היכי ילפינן דאין מתירין אלא בפניו ממרע"ה והוא עצמו א"צ לאותו דבר ועלה בדעתי לומר דנהי דמשה רבינו ע"ה הודיעו הקב"ה שהנדר בטעות הא מיהא יתרו דלא ידע שכבר מתו והוא הדירו בעבורם כמ"ש רש"י ז"ל אהא דאר"א פותחין בנולד דכתיב כי מתו וגו' לפי שנדר משה ליתרו שלא לשוב למצרים מפני אותם האנשים המבקשי' את נפשו וכו' וכ"כ עוד אהא דאמרי' צריך להתירו בפני חבירו במדין נדרת שיתרו הדירו למשה שלא לשוב מצרימה מפני אותם האנשי' המבקשו' להורגו וכו' עכ"ל אמטו להכי לדידיה קא מזהר רחמ' שוב למדין והתר בפניו ומהכא גמרינן לכל הנודר בפני חבירו שצריך להתיר בפניו אלא דאכתי לא אפרוק דלא הו"ל לאזהוריה אלא שוב למדין והודיעו שהנדר בטעות שא"צ התרה מפני החשד ושפיר גמרי' לדעלמא אבל לשון והתר נדרך אינו מתיישב לפ"ז דמוכח להדיא דבעי התרה ואהא דתנן התם קונם שאני נושא בת פ' שאביה רע אמ"ל מת אביה וכו' ר"ע סבר ה"ז כנולד ואינו נולד ואין חכמים מודים לו והוינן בה מת נולד הוא ומוקי לה ר"י כבר מת קא"ל ופירש"י ז"ל בשעה שנדרת כבר מת אהכי פותחין לו שכבר מת בשעת הנדר והוי נדר בטעות וכו' עכ"ל. משמע להדיא דס"ל נמי דצריך התרה אלא דאהני ליה הך שכבר מת להיות פותחין לו ולא פירש דעת חכמים שאין מודים לו מאי קסבר והרא"ש ז"ל כתב דר"ע גזר מת כבר אטו לא מת כבר וחכמים לא גזרו הילכך נדר טעות הוא מעיקרא ואפי' התרה לא בעי עכ"ל ואהא דתנן התם דף כ"ה נדרי שגגות קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ושהכתה את בני ונודע שלא הכתה ולא גנבה וכו' וכתב הר"ן ז"ל בתו"ד וז"ל וכל שיש בעיקר הנדר טעות אין פיו. ולבו שוים ובטל בעצמו ומשו"ה בקונם אשתי נהנית לי בעי' שיאמר בפירוש שגנבה את כיסי דאי לא אעפ"י שהיה דעתו בשביל כך מ"מ כיון שלהדיר את אשתו נתכוון ליכא טעות בעיקר הנדר וכו' עכ"ל ומעתה יש להתבונן גבי שבועת יתרו למרע"ה מי גילה רז זה שאמר יתרו