משכנות הרועים תרג

לאשתי ובני אין שומעין לו אע"פי וכו' עכ"ל דעתו ז"ל דלא שני לן בין מטא לידיה או לא מטא דבכלהו אין שומעין לו אעפ"י שברר חלקו ומור"ם ז"ל לא כתב כלום ש"מ דאזיל ומורה כוותיה דמרן ז"ל מעתה זו היא שק' דע"כ דעת הגהות אלפאסי כדעת רש"י ז"ל דבמטא לידיה זכה ומצי למיתב לאחריני וה"ה לקדש בו את האשה ה"נ באורח דמ"ש וכיון דרבוותא פליגי על רש"י ז"ל כמבואר ומרן ז"ל בש"ע כוותייהו ומור"ם בש"ע אזיל ומורה הכי איך כתב דין זה בפשיטות ויראה דס"ל דאורח שאני כיון דמדעתיה דבע"הב קאכיל מסתמא מוותר ליה בכל מאי דעביד אבל פועל כיון דלאו מדעתיה קאכיל אלא משום זכות דזכו ליה רחמנא בע"כ דבע"הב לא ניחא ליה וראיתי לאבי התעודה מוהרימ"ט ז"ל בראשונות סי' ק"ן עלה ונסתפק במי שהיה מזומן בסעודה אצל חבירו ולקח תפוח א' וקדש בו את האשה אם מקודשת והדר פשטה מהאי דתנן בפ"ז דדמאי דפריך בירוש' ולית ביה משום גזל ומשני דרוצה בע"ה בנחת רוח של זה שהזמינו ובודאי משום שא"א לו לאורח לאכול בלא הפרשה ע"ע משמ' מדבריו ז"ל שבע"הב ידע שאינו מאמינו ומפריש לאכול ונתת רוח היא לו שיאכל המזומן אצלו ולשם מייתי בירושלמי דר"י ור"י בר"י היו זורקין זה לזה ומאבדין את האוכל אלא לפי שהלשינו לו שלא היו מאמינים אותו היה מעיין וק' מאי מקשה בירושלמי ולא נח"ר הוא לו דמאי קושיא כיון דלדעת הבע"הב שהוא נאמן ומצי אכלי מהיכא תיתי שיהיה לו נח"ר לאבד האוכלים אלא עכ"ל דבלאו ה"ט נמי ניחא ליה לבע"הב אפי' לאבד וכ"ש לקדש בו את האשה ונראה דקושיית הש"ס על ר' ור"י כיון דחזו דבע"הב קא מעיין בהו ש"מ שאין לו נח"ר אלא במה שיאכלו ומשום דאינהו ידעי דמשום חשד הוא דהוה מעיין ואה"נ דיש לו נח"ר אפי' לאבד ומעתה תם אני לא אדע מה ראיה מייתי הרב ז"ל דודאי שיש רשות דאפילו לאבר נח"ר לבע"הב וכן הוא מבואר בלשון הר"ש ז"ל

עוד הביא ראיה מדתנן התם פועל שאינו מאמין לבע"הב נוטל גרוגרת אחת ואומר זו ותשע הבאות וכו' וחושך גרוגרת אחת רשבג"א לא יחשוך מפני שהוא ממעט במלאכתו של בע"ה ר"י אומר לא יחשוך מפני שהוא תנאי ב"ד ומדברי כלם נלמוד שיש באותה גרוגרת של תרומה משום גזל ולהכי קאמר תנא קמא שחושך גרוגרת א' כנגדה מאכילתו ורשב"ג דאמר לא יחשיך יהיב טעמא משום שהוא ממעט במלאכתו של בע"הב כלו' וכו' אחולי אחיל גבי כדי שיאכל ויעשה מלאכתו ור' יוסי תלי טעמא בתנאי וכו' שתהא תרומה משל בע"ה וכו' ע"ע ולא הבינותי זה דתק"ל אהך דמזמין דאמרי' נח"ר היא לו ור' ור"י עבוד עובדא וזורקים ז"לז ואם לפ"ד נמי משום דלא מצי אכיל בלא"ה אחולי אחיל גביה אלא ודאי נראה ברור דהמזמן את האורח דמדעתיה קא יהיב ליה ומניח לפניו דעתו גומרת שיעשה מה שיכשר בעיניו האורח אבל פועל שהוא אוכל בע"כ של בע"הב והפועל מדנפשיה שקיל כדי שביעה אמטו להכי אינו מוותר אצלו ואינו נותן לו אלא מה שמוטל עליו ליתן והשתא דאתית להכי אם הראיה שהביא מפ' הפועלים הנצבת עמך שדן בדעתו הרב ז"ל דאדרבא פועל עדיף מאורח כיון דבע"כ קא יהיב ליה מן החיוב ובהכי מיתב דעתיה ז"ל רחימו דנפשין בר אוריין ובר אבהן הרב מוהרח"א נר"ו מייתי לפשיטות מדברי התוס' שכתבו שלא זכתה לו תורה אלא מה שלועס ואוכל והלא סברת רש"י ז"ל עומדת מנגד דס"ל מכי מטא לידיה זיכה לו הכתוב ופירש הרב נר"ו דפועל דמשולחן גבוה קא זכי עדיף מאורח דמדעתיה דבע"הב קא אכיל אי בעי יהיב ליה ואי בעי לא יהיב ליה ואפי"ה דעת התוס' לא זיכה לו הכתוב אלא במה שלועס ואוכל וכ"ש אורח דמדעתיה דבע"ה וא"כ אין להוכיח מסברת רש"י ז"ל דסבר מכי מטא לידיה ותילף מינה לאורח דפשיטא דשאני פועל דעדיף ואתי כמדובר ודפח"ח. אמנם לפום מאי דכתיבנא בעניותין אדרבא כלפי לייא דפועל גרע טפי מאורח כיון דלאו מדעתיה קא יהיב ליה אלא גודא רבא שדי עלויה ואזדא לה ראיית הרב ז"ל

ואם כנים אנחנו בכונת הירושלמי מעתה מ"ש מור"ם זל שנטל מחלקו לאו דוקא חלק מבורר אלא ממה שהונח לפניהם קרוי חלקו. שוב מצאתי לעיקר שורש הדברים בסוף פ"ב דקידושין משם ריא"ז ז"ל שכתב ונר' בעיני דבע"ה המזמין אורחים לשלחנו ולקח א' מהם וקדש את האשה מקודשת שאין בע"הב מקפיד עליהם אם יעשו כל חפציהם במנותיהם עכ"ל ופשיטא ליה דהאשה שקדשה אינה מהמזומנין בסעודה של בע"הב ואפי"ה מקודשת וטעמא טעים מפני שאינו מקפיד במה שיעשו כל חפציהם במנותיהם איברא דאכתי איכא למיחש כמ"ש בעניו' ר"ל שבירר להם חלקם או"ד כל מה שהניח לפניהם קרוי מנותיהם איברא דמור"ם ז"ל הביא בדבריו במברר חלקם והיינו שכתב ונטל חלקו ר"ל שהוא מבורר ולפיכך שינה הלשון והוצרך לכתוב כן כי היכי דלא תקשי הך דפרק ג' שאכלו דאינו רשאי ליתן אפי' לבנו כ"ש לאחרים כמו שברירנא ודלא כהירושלמי לפי מה ששיערנו ואפי' לפי שיטת הירוש' איכא למימר דטפי ניחא ליה לבע"הב שיאבדו האוכלין דרך בדיחות האורחים ממה שיתנו למי שלא הזמין הוא בעצמו וראיתי לה' מוהרימ"ט ז"ל שהביא גם הוא הגהת אלפאסי ז"ל עלה ונסתפק בכונתו ע"ע ואנכי לא ידעתי דלפ"ד ז"ל דפועל ואורח כהדדי נינהו א"כ א"נ במברר חלקו מיירי ריא"ז ז"ל אכתי אמאי מקודשת הא בעי' עד שילעוס ובפועל כתב הרמב"ם ז"ל אמר תנו לבני ממה שנטלתי לאכילתי אין שומעין לו והביאו הרב ז"ל לעיל וע"ק לפי מה שצדד לומר דבמנותיהם לאו דוקא וק"ל הך דפרק גיד הנשה וכדכתב הרב ז"ל גופיה לעיל דבנו אמרי' וכ"ש אחר דאסור ע"ש

גם צריך לחקור דבתחלת דברי הרב מוהרימ"ט ז"ל שכתב וז"ל עוררתני להסתכל בדין התפוח שנטל מעל השלחן ונתן לחבירו עכ"ל מש' מדבריו שאף חבירו היה מיסב עמו בסעודה וא"כ הך דדמאי לא שמה מתייא דהנך למיתב לאחריני דלאו מבני הסעודה קא יהבי: ש

בירושלמי רפ"ג אהא דתנן מאכילין את העניים דמאי וכו' ר"ן הוה מאכיל פועליו דמאי דייק דרבנן ס"ל דהפועלים אינו רשאי ליתן לפניהם עד שיתקן אלמא דבע"הב משלו מתקן ורמי מדתנן פועל שאינו מאמין לבע"ה מתקן משלו לרבנן ומשני דהך דפועל באוכל עם המנויין והכא באוכל מן האבוס והענין הוא כי הדמאי אינו רשאי לפרוע ממנו חובתו אבל אם נותן בתורת צדקה וגמילות חסדים שרי ליה מאריה הילכך כשאוכל הפועל מאבוס שדרך להאכיל