משכנות הרועים תרב

אח"ך נתראינו פנים אל פנים בועד הרבנים חבירינו יושבי על מדין ישצ"ו והסכמנו לפוטרה בלא גט כלל ונשאת והלכה והית' לאיש אחר וה' אלהים אמת יעמידנו על דבר אמת שלא נכשל בדבר הלכה משפטי ה' אמת אכי"ר

ומ"ש לעיל שכתוב אצלי במקום אחר הנה זאת מצאנו אמרתי זהו מקומו לחבר את האהל להיות אחד

(כד) קידושין מכאן מודעא רבא שמנהג פשוט פה מתא יע"א שהקרואים לסעודת חתן או לשאר שמחות כי יקרה שאחד מהקרואים לוקח כוס יין או שכר מהמובא על השלחן ומשגרו לחבירו המזומן עמו ואמ"ל בזה תהיה מקוד' בתך פ' לבני פ' ונתרצה וקבלו מידו דיינינן לה כמקוד' גמורה ואין פוצה פה ומצפצף. כעת תרתי בלבי לדעת שורש דבר זה איה מקום כבודו והלכה זו על מה אדניה הטבעו עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ

ואומר עם קנ"י את זו אגיד מ"ש מרן הב"י ז"ל בא"ח סי' קס"ט בשם ר"י ז"ל בפרק אלו דברים אהא דלא יתן פרוסה לשמש וכו' דדוקא לשמש אבל שאר בני הסעודה יכולים לתת ז"לז וכו' שמאחר שהוא נותן אותם אינו מקפיד במה שנותנים אלו לאלו וכו' עכ"ל ופסקו מור"ם ז"ל שם ואין להקשות מהא דתנן בחולין דף ל"ד אורחים הנכנסים אצל בע"ה אינם רשאים ליטול מלפניהם וליתן לבנו אא"כ נטלו רשות מבע"הב וכו' ופסקו הטור שם סי' ק"ע דשאני התם שבנו אינו מהמסובין בסעודה ומשום מעשה שהיה דמייתי התם בגמרא וראיתי לה' מג"א ז"ל שם סקכ"ג שכתב שרבינו יונה ז"ל מיירי בהניח לחם הרבה על השלחן ע"ע ומאי דנראה לע"ד כתבתי והוא גופיה בסי' קס"ט סק"ד כתב בפשיטות על דברי רבינו יונה ז"ל דלאחר חר שלא זימן אסור ואם דעתו ז"ל לומר דבהניח לפניהם לחם הרבה רשאי ליתן אפי' לאחר צריך ערב

וחזיתיה להרשב"ץ בח"ג סי' צ"ג שנשאל על רזא דנא והשיב דקידושין גמורים הם ומייתי מסברא דנפשיה וכדברי רבינו יונה הניתנים למעלה ולא זכר שר והדר ק"ל מהך דחולין כדכתי' ותי' ז"ל דשאני התם משום מעשה שהיה ועוד חידש בה דבר שאע"פי שאמר אינו רשאי מ"מ אם נתנו לא הוי גזל אע"פי שלא נטל רשות ע"ע הרי הוברר לך שדעת הרב ז"ל דכיון דנתן לאחד מהמסובין דמיירי ביה הרב ז"ל וצ"לד דילמא בע"הב מקפיד וא"נ שתיק ולא אמר ולא מידי דלמא משום כסופא כדאמר בהא"מ ואע"ג דאמר בפירוש לא הויא מקודשת דמשום כסופא הוא דקאמר גם אשו"ר להרב"ח ז"ל שם שכתב בפשיטות שיכולים המסובין ליתן ז"לז ומייתי דברי רבינו יונה ז"ל ועוד קשה לדברי הרשב"ץ ז"ל דדילמא האי דקתני אינו רשאי משום דנותן לבנו דלית ביה לתא דגזל אבל לאחר אה"נ דהוי גזל וצע"ד

וראיתי למור"ם ז"ל בא"הע סי' כ"ח סי"ז שכתב משם הגהות אלפאסי אורח שיושב אצל בע"ה ונטל חלקו וקדש בו מקודשת עכ"ל וכ"ה הלשון בד"מ והכונה כיון שבע"הב בירר לו חלקו זכה בו ודידיה הוי ושפיר מצי לקדש בו את האשה אבל אם האורח אוכל בסעודה עם בע"ה ואין חלקו מבורר פשי' דאינו יכול ליטול מהמזומן לפניהם וליתן לאחר ולקדש בו וזה ודאי שלא כדעת הרשב"ץ ז"ל במ"ש דנהי דאינו רשאי אבל אם עבר ונתן אין בו משום גזל ואפשר דבכ"הג שאינו מבורר חלק האורח הוייא ס' מקודשת דדילמא דכיון דכבר מונח על השלחן ואי בעי אורח אוכל ה"כ מצי ליתן ולקדש ולקמן יתבאר בס"ד

וראיתי להרב"ש ז"ל שם סקמ"ו דק"ל מהך דאורחים אינם רשאין ליתן ותי' ז"ל דדוקא בבנו אבל לקדש בו אשה רשאי וכן ליתן ז"לז וכ"כ הרב"ח ז"ל שם עכ"ל ולא ידענא מאי קאמר דאי משום מעשה שהיה בבנו היה אדרבא איכא למימר כ"ש לאחר דשמא אין לבע"הב יותר כדאיתא התם בגמרא ועיקר קושייתו ז"ל מתורצת במאי דכתיבנא דשאני חלק המבורר לאורח ומצאתי למוהרש"ל ז"ל בימו הגדול בפרק גיד הנשה סי' ך' שכתב בפשי' דהא דקתני לבנו לריבותא נקטיה דאע"ג דמסתמא ניחא ליה אפי"ה משום מעשה שהיה אמר שאינו רשאי אפילו לבנו וכ"ש לאחר דאינו יכול ליתן ע"ע והא דלא ניחא ליה לשנויי דהא דנקט בנו משום דבעי למתני אינו רשאי אלא אסור ומשום גזל מוכח קצת דס"ל למוהרש"ל ז"ל כהרשב"ץ ז"ל ועדיין יש לדחות לדאתן עלה לפי מאי דכתיבנא דלא מיירי הגהות אלפאסי אלא במכיר חלקו שוב מצאתי להבאר היטב סקל"ד שכתב כן ואע"פי שבא"ח סימן קנ"ו סקט"ו הדר ביה ע"ש כיון דלא אשכח במוהרש"ל ז"ל מ"ש מ"מ האמת יורה דרכו

איברא דאי קשיא על מור"ם ז"ל שפסק לדברי הגהות אלפסי הא קשיא דבהשוכר את הפועלים דצ"ב אבעיא לן פועל משל עצמו הוא אוכל או משל שמים למאי נ"מ דאמר תנו לבני ואשתי דא"א משל עצמו הוא אוכל יהבינן להו ואי אמרת משל שמים הוא אוכל לדידיה זיכה רחמנא לבנו ולאשתו לא זיכה לו ופירש"י ז"ל משל עצמו התורה הוסיפה בשכירותו וכיון שכן כי היכי דמצי למיתב שכירותו לאחריני ה"נ אכילתו כיון דבכלל שכירותו היא אלא אי אמרת משל שמים מתורת ג"ח וצדקה וכל זמן דלא אתא לידיה לא זכה ליה למיהב לאשתו ובניו ע"ע והיינו דקאמר דא"ל תנו לאשתי וכו' דמוכח דמקמי דאתא לידיה קאמר ובהכי הוא דאשכח תלמודא למימר נפקותא אבל אם כבר אתא לידיה פשיטא ליה לתלמודא דמצי יהיב וכן דעת רש"י ז"ל דכל היכא דמטא לידיה דידיה הוי ומצי למיהב

אמנם התוס' ז"ל ס"ל שלא זיכה לו הכתוב אלא מה שהוא לועס ואוכל ואין בו כח ליתן כלום ע"ע וכן דעת תלמידי הרי"ף ז"ל שהובא במקובצת לשם משמע להדיא דאע"ג דמטא לידיה אכתי לא זכה ביה למיהב לאחריני ואסיקנא בפלוגתא דתנא דידן סבר משל שמים הוא אוכל ותנא ברא סבר דמשל עצמו הוא אוכל ופסקו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל כתנא דידן דמשל שמים הוא אוכל והטור ח"המ סימן של"ז סי"ו כתב בפשיטות שלא זכתה לו תורה אלא מה שיאכל הוא וכו' וזה ודאי כדעת התוס' ותלמידי הרי"ף ז"ל ואח"ך כתב וי"א אם כבר נטלו בידו לאכול יש לו רשות ליתנו לאשתו ובניו שכבר זכה הוא בעצמו וכו' עכ"ל ומרן הב"י קבע בדברי הי"א ולא הראה מקומו ולפי האמור היא דעת רש"י ז"ל כמדובר והטור ז"ל חלק על סברא זו ומרן הש"ע שם סי"ו העתיק לשון הרמב"ם ז"ל וז"ל פועל שאמר תן לאשתי מה שהיה לי לאכול או שאמר הריני נוטל מעט מזה שנטלתי לאכול