משכנות הרועים תקצו

שאמר מר לזמן זה השכרתי והשוכר אומר לא שכרתי אלא סתם או לזמן ארוך על השוכר להביא ראיה ואם לא הביא ראיה ישבע המשכיר היסת ויצא מן הבית עכ"ל והיינו דינא דר"ן דאמר בתר הכי ואדרבא אידך דאע"ג דנקט שטרא בידיה וס"ד דהמקשה דאי חשביה כשט"ח ומהימני' לשוכר אבל בהך חלוקה דמיירי בלא שטר' אין כל חדש. גם על הטור יש לעורר דבסימן שי"ז פסק למלתיה דר"ן וכפירוש רש"י כמדובר ובסי' שי"ב שט"ו העתיק משם הרמב"ם ז"ל חלוקה זו ומרן ז"ל העתיק דברי ה"המ ז"ל באומרו ראה זה חדש ומגרעות נתן מדין האמור בסי' שי"ז דמיירי בשטר וכדכתי'. גם מרן הש"ע נמשך אחר לשון הטור ואנכי לא ידעתי

וראיתי להפרישה שם בסי' שי"ב שכתב וכתב הרמב"ם וכו' אע"ג שהוא מודה שלא קצב לו זמן ויכול להוציאו אימת שירצה מ"מ נפיק ליה מניה כשהוא באמצע זמן השוכרים צריך להודיעו קודם שלשים יום עכ"ל ור"ל בימות החמה אבל בימות הגשמי' מהחג עד הפסח כמבואר שם. גם ה' ב"ח ז"ל פי' כן בדברי הרמב"ם ז"ל וכ"ה בסמ"ע בקיצור אלא דאכתי לא אפרוק מחולשא דלפי מ"ש הרמב"ם ז"ל והטור דמלתיה דר"ן דתבע ליה במשלם זמניה ופסקו דיוציא אותו מן הבית אלמא דס"ל דמוציאו לאלתר בלא קביעות זמן והרב פרישה בסי' שי"ז נרגש בדברי הרמב"ם והטור הללו כדוקיין ולא תירץ כלום כמדומה דלא נחה דעתו במ"ש בסי' שי"ב ממאי דכתיבנא בעניותין

ותבט עיני לה' גד"ת ז"ל שער ס"ח ח"א סימן ז' שנתעורר בדברי רבינו ז"ל הללו מרישיה לסיפיה דאדרב' האי חידושא גרע טפי דבתחלה הודיענו שאעפ"י שכבר דר השוכר אהני היות קרקע בחזקת בעליה עומדת והכא פסק דאהניא חזקתו מכאן ולהבא שלא ידור עוד בבית ע"ש ולפי מאי דכתי' משמיה דה' פרישה והרב"ח ז"ל הכא נמי חידושא קמ"ל דאע"ג דהשוכר אית ליה חזקה מתקנת ב"ד בחמה מפני החמה וכו' הוא דמשתבע שוכר ודר בה כל זמן שתקנו הב"ד אהא קמ"ל דעדיפא חזקת קרקע בחזקת בעליה עומד ולאפוקיה לאלתר

גם אשו"ר להכנ"הג ז"ל שם סימן שי"ב אות מ' בהג"הט עמד וימודד אר"ש בדברי הרמב"ם ז"ל במה שנתעורר הרב גד"ת ז"ל ובמה שנתעוררנו בעניו' ומה שתירץ לא נמלט מהדוחק דמאין הרגלים לאסוקי אדעתין דהשוכר הדר בבית דליהוי מוחזק אם לא כדכתיבנא

לדאתן עלה דדעת רש"י והרי"ף והרמב"ם והטור ומרן ז"ל בש"ע כפום מאי דשמיע להו ז"ל בפירוש מלתיה דרב נחמן היכא דהמשכיר אומר שכבר אשתלים קסטיה דשוכר מהימן ומשתבע היסת ולימא לשוכר קום פוק מאי בעית בהאי ארעא אע"פי שהתוס' הסכימו לפיר"ח ז"ל וכן הראב"ד ז"ל הובא במקובצת שם וה' המאור והריטב"א לשם ובנמק"י ז"ל הא מיהא לענין דינא מר אמר חדא ומא"ח ולא פליגי דמידי הוא טעמא אלא משום דקרקע בחז"ב קיימא וה"ט אהני ליה לכל חד מהנך אנפי ומשמעות הוא דאיכא בינייהו למסבר קראי ובהג"א ז"ל שם כתב על דברי הרא"ש ז"ל דשמיע ליה כפירש"י ז"ל דה"ט אם השוכר וכו' והוא פי' ר"ח ז"ל וכ"כ הגה"מיי על דעת הרמב"ם ז"ל

וכעת ראיתי להרב תומת ישרים ז"ל סימן ס"ב שנשאל במשכיר שטוען על השוכר שכבר הודיעו שיצא מן הבית בזמן שקבעו הבית דין איש איש ממקומו והשוכר כחש בו מי אמרי' קרקע בחזקת בעלים עומדת והמשכיר נאמן בשבועה או"ד שהתראת הי"ב חדש אינה מעין שכירות הקרקע אלא דבר חוץ מהשכירות כיון דמדינא מחייב המשכיר להמתין י"ב חדש א"כ הוא בא לבטל זכות השוכר עליו להביא ראיה עכ"ל ושערי תשובה ל'ו ננעלו בזה ולפום מאי דכתיבנא בעניותינו משם ה' פרישה ז"ל דסי' שי"ב שפירש דברי הרמב"ם ז"ל אפשוט בעייא דאפילו המשכיר טוען נגד זמן הב"ד שומעין לו והיינו הא דקמ"ל הרמב"ם ז"ל כמדובר ועיין בתשו' ה' כנ"הג ז"ל סי' קנ"ג דף קמ"ח דכתב דאפי' היכא דלא מצי לסלוקי לשוכר דאכתי לא מטא זמניה אמרי' קרקע בחזקת בעלים עומדת וכדכתיבנא בעניותינו וממילא קם דינא בספקו של ה' תומת ישרים דישבע המשכיר היסת ומפקנא אית ליה

(טז) קביעות זמן. ראובן לוה משמעון מנה וקבע לו זמן לפרוע לו חובו לכשימכור סחורה פ' שיש לו ביריד פ' ובא זמן היריד ולא נמכרה והמלוה טען כיון דכבר עבר זמן היריד מ"ל נמכרה או לא נמכרה והלוה משיב דבמכירת הסחורה תליא מלתא עיין להרב כרם שלמה ז"ל ח"מ סי' ט' שדן לחייב את הלוה ע"ש ונלע"ד דאין מקום לספק זה אלא כשלא נמצא קונה לאותה סחורה כלל אבל אם נמצא קונה אלא כדאיבעי ליה למיהב בדמיה לא יהיב פשיטא דחייב לקיים מצות פרעון

(יז) קביעות זמן. מי שנתחייב לחבירו מנה ולא מצאה ידו כסף ישיב לבעליו ונתרצה הב"ח לגבות חובו לזמנים ושאם יעבור א' מהזמנים ולא פרע לו קצבת הזמן ההוא מחוייב לפרוע לו כל מה שנשאר אצלו בב"א הדין עם המלוה וליכא משום ליתא דאסמכתא דבלא"ה הוא מחוייב לפרוע לו בב"א וכן מצאתי למהריב"ל ז"ל ח"א סימן ק"א ע"ש

(יח) קנס ראובן נשתדך עם בת שמעון ותנאי היה הדבר להביא לה מוהר סך כ"וך וקנס למתחרט כפי סך המוהר והקול נשמע קול דממה דקה יחד יתלחשו כי חולה היא בחולי הנק' פראנס"י ולא האמין להם יעצוהו רעיוניו לייחד הדבור עם קרובותיה ויענוה זאת העצה היעוצה לשלוח המוהר והתכשיט ע"י אמו ויתברר הדבר האמת הוא או לא והכי הוה ונסתכלה במקום הנגלה ולא מצאה בה שום דופי כי עדיין היה החולי שרוי בקרבה ולא נודע איו ואז יצאה צהלה ושמחה ולמקצת ירחין יצאו אבעבועות ונראו בעליל רח"ל. עמד השואל ושאל אם חוזר וזוכה במוהר והתכשיט אשר שגר לה דמום גדול וחולי מדבק הוא ואדעתא דהכי לא מחית אינש נפשיה לספקא יורה המורה לצדקה שורת הדין ל להיכן נוטה ויבא שכמ"ה

זאת אשיב דבר פשוט הוא דלא אמרינן נסתחפה שדהו אלא משנתקדשה דשדה דידיה היא ומזלו גרם אבל לא במשודכת דאכתי לאו שדה דידיה הוא כמ"ש הרא"ש ז"ל בתשו' כלל ל"ד סי' א' וכתבו מרן ז"ל בב"י סי' ט"ל ע"ש ופשיטא דחולי הנז' חולי מתדבק הוא ומוקצה מחמת מיאוס ואין לך מום גדול מזה וכבר מרן ז"ל שם תמ'ה תמ'ה יקרא על הרשב"ש ז"ל שכתב צרעת לא הוי מום ויישב דבריו דלא כתב כן הרב ז"ל אלא לפי דברי השואל שתלה הדבר