משכנות הרועים תקפג

ביה כתבוהו בשוקא וכו' לא חיישינן ליה למפסלה משום דנהיגי למכתב בכל שטרי ומסתמא כשמצווה סתם דעתו שיכתבו כמנהג הסופרים וזה הפירוש מכוון בלשון הטור כמ"ש מרן ז"ל והפירוש הב' שהשטר כתוב בו כתבו בשוקא וכו' מיהו הנותן לא צוה ע"ז שיכתב בשוקא וכו' רק הסופר כ"כ מעצמו ואין אנו חוששין למה שלא: צוהו לכתוב כיון דרגילים לכתוב כן בכל השטרות מסתמא שדעת הנותן שיכתוב לו כמנהג הסופרים ושכ"ד התוס' ז"ל ע"ש אמור מעתה דלהאי פירושא צריך שיהיה כתוב בשטר המתנה כתבוהו בשוקא וכו' אלא שלא צוה הנותן ומרן ז"ל נטה דעתו לפי' זה ממ"ש התוס' ע"ש וכ"כ בש"ע שם ס"ה דהא דלא חיישינן ר"ל לנותן שלא אמר בפירוש לסופר כתוב וכו' ומיהו הסמ"ע ז"ל נטה לפירוש הא' כמו שהאריך בפ"וד ע"ש גם הרב"ח ז"ל אלא דאין ראייה משום דהרב ז"ל נחית לפרש דברי הטור וכבר מרן העיד דהטור אינו סובל רק פירוש א' כמדובר אמנם הרב פ"וד כך דעתו וכמו שביאר שם וכבר בא חכם אבי התעודה ה' כנ"הג בהגהב"י אות י"ג העריך מערכה מול מערכה מלכים מדיינים שהרב משפטי שמואל ומוהריב"ע ומוהר"ם די ביטון וה' מוהרימ"ט ז"ל דקיימי בשיטה אחת לתפוס העיקר פי' ב' וכמסקנת מרן ז"ל ושכנגדם חלוק עליהם ה' משפט צדק ומוהרש"ח ושאר רבוותא ז"ל גם מרן ז"ל בש"ע סי' ס"א אזיל ומורה כתי' שני שכתב שאם המנהג לכתוב כתבוהו בשוקי כל מי שמצוה לכתוב הסופר סתם דעתו שיכתוב וכו' עכ"ל והנה כל טצדקי דעבד הרב פ"וד ז"ל לקיים פירוש א' הוא שבזמן התלמוד היו כותבים כתבוהו בברא וכו' ומזה נשתרבב המנהג שכותבים אפילו שלא צוה הנותן ואח"כ נשתרבב ביותר עד שלא היו כותבי' כתבוהו בברא וכו' ג"כ וכיון דבכל השטרות אין כותבים אין חוששין ע"ש ואנן בדידן כל השטרות של מתנה כותבים בהם כתבוהו בשוקא וכו' וכשלא נמצא כתוב מפקפקין בה מלהכשירה וזה ברור האמנם בשטרי מתנות ש"מ מסופקני בהם אם המנהג לכתוב בהם כתבוהו בשוקא או לא איברא דצריך ערב גדול דבכ"הג חיישינן כיון שרגילים לכתוב וכו' כיון דהוי דבר פרטי וצ"ע לדינא לדעתו ז"ל דאנן בדידן דגרירנא בתריה דמרן ז"ל כבר נתבאר דעתו כדכתיבנא ונהי דלא חיישינן לצוואת הנותן לסופר הא מיהא בעינן שכשיוצא השטר לפנינו נמצא כתוב בו כתבוהו בשוקא ולא אמרי' אע"ג דלא נכתב כנכתב דמי ועיין בתשו' מהר"י קצבי ז"ל מה שפלפל בחכמה בסי' פ"ג ובתשו' הרב דרכי נועם ז"ל סי' י"ב ובתשו' משאת משה ח"ב סי' ה' ע"ש

איברא דאכתי פש גבן לברורי שהוא צוה בתוך ג' ימים לחליו ולד' הרא"ש ז"ל שהביא הטור ז"ל משמו בסי' ר"ן דכל ג' ימים הראשו' יש לו דין שכ"מ ומכאן ואילך יש לו דין מצוה מחמת מיתה וכו' ושהרמב"ם לא חילק בין תוך ג' ימים בין לאחר ג' ימים ע"ש ומהתימא על רבינו שדברי הרא"ש ז"ל הם דברי הירושלמי במסכת פאה כמו שהביא מרן הב"י ז"ל שם ואיך יחלוק רבינו על הש"ס ערוך ואנן בעניו' אשכחן להירושלמי דפאה בגיטין פרק התקבל אהא דתנן ר"ש שזורי אומר אף המסוכן איתמר עלה בירוש' תני אף החולה וכו' מה בין מסוכן לחולה חולה כדרך כל הארץ מסוכן כל שקפץ עליו החולי דרך ארץ הקרובים נכנסים אצלו מיד והרחוקים לאחר ג' ימים ואם קפץ עליו החולי אלו ואלו נכנסים אצלו מיד והנה רבינו ז"ל פ"ט מהלכות זכייה הביא דין שקפץ עליו החולי שנק' מצוה מחמת מיתה אמנם בש"מ לא חילק בין תוך ג' ימים לאחר ג' ימים והנלע"ד דס"ל לרבינו ז"ל דלא מפליג בהכי הירושלמי אלא למאן דתני אף החולה וס"ל דלאחר ג' ימים חשיב מצוה מח"מ ודינו כיוצא בקולר? אבל למאן דתני אף המסוכן ס"ל דדוקא בקפץ עליו חליו הוא דחשיב מצוה מחמת מיתה אבל כשהוא חולה כדרך כל הארץ אף דהוי לאחר ג' ימים לא הוי דומיא דיוצא בקולר אלא כשאר שכ"מ דעלמא ולדעת הרא"ש ז"ל נראה דס"ל דמאן דתני אף החולה במלתיה דר"ש שזורי נמי לא פליג אמאן דתני מסוכן לענין דינא כלל אלא דלמאן דתני מסוכן משמע ליה דהאי לישנא בקפץ עליו חליו מיירי ומאן דתני אף החולה מוקי לה בחולי שהכל נכנסין אצלו דהיינו לאחר. ג' ימים דהוי נמי כמסוכן ומצוה מחמת מיתה מיקרי ומיהו בהכביד עליו חליו מדבר הוות רח"ל וחולה זה קופץ ונקפץ וגם שמינה אפוטרופוס על נכסי עזבונו וגם מה שאמר אם ימות מחולי זה אשר הוא שוכב בו וכו' יורה יורה דהו"ל כמצוה מחמת מיתה אלא שראיתי לה' משאת משה ז"ל בח"ב סי' ה' דף כ"ב עלה ונסתפק אי חשיב מצוה מח"מ קפץ עליו חליו מדבר באופל רח"ל ומסיק ז"ל דהוי כשאר שכ"מ ע"ש וגם אני ראיתי שטרות כתוב בהם כתבוהו בברא וחתמו' בשוקא וכו' מסופרי דווקני ז"ל

ועל דבר הכתוב שמינה אפוטרו' גם על נכסי עזבון אחיו נ"ע אי איישר חיליה או לא שלא מצאנו מינוי אפוטרופוס שלא אביהם או הב"ד הדודאי"ם נתנו ריח ואין בם מועיל וכ"ש להאמינם וכו' וכבר כ' הכנ"הג ז"ל סי' ר"ץ בהג"הט אות ט' משם מוהר"ם ז"ל סי' מ"ב דאפי' אבי אביהם לאו כל כמיניה לאוקומי אפוטרופוס אנכדיו ע"ש וק"ו לאחי אביהם מי שם פה לאדם למנות על עזבון אביהם אפוט' דודאי להאי מלתא כאינשי דעלמא הוא

ומעתה נבין ונדון כיון דלגבי האי מלתא לא קיימא שטרא דצוואה מי אמרי' כיון דבעדות א' היא בטלה בטלה מקצתה בטלה כלה או"ר כל חדא וחדא תיקום אדוכתה והיה הנשאר ראוי לעלות על שלחן מלכים רבנן נינהו וזכו המקבלים

זאת אשיב הלא זה הדבר מפורש יוצא בפרק אלמנה ניזונית אהא דתנן התם כתובתה ד' מאות זוז ומכרה לזה במנה וכו' ולאחרון יפה מנה ודינר של אחרון בטל ושל כלם ממכרם קיים ואיתמר עלה בירושלמי עד כדון כשמכרה להן בד' שטרות מכרה להם בשטר אחד תפלוגתא דר"י ורשב"ל דאיתפליגון כתב נכסיו לב' בני אדם כאחד והיו העדים כשרים לזה ופסולים לזה וכו' ר"י אמר מאחר שהוא פסול לזה פסול לזה ורשב"ל אמר פסולים לזה וכשרים לזה אמר ר' לעזר מתני' מסייעא ליה לר' יוחנן מה השנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותם בטלה אף הג' וכו' חד אמר יאות אמר ר' לעזר וחרנא אמר לא אמר ר' לעזר יאות מאן דאמר יאות אמר ר' לעזר נעשית עדות אחד מאיש אחד ומאן דאמר לא יאות אמר ר' לעזר נעשית בשני כתי עדים כשרים לזה ופסולים לזה ע"כ

והנה הא דמדמה תלמודא הך דמכרה בשטר א' ד' שדות לד' בני אדם כא' ולאחרון בטל