משכנות הרועים תקפ

אסיקנא שיודעת להבחין בין גיטה לד"א כתבו התו' וז"ל היינו הפעוטות כבר שש כבר עשר כל חד לפום חורפיה וכנגדם בקטנה מתגרשת והשתא אי שיעוריה דר"י דאמר חפץ ומחזירו לאחר שעה קודם לשיעורא דפעוטות הוה סברת ר"י איפכא מדר"ח עכ"ל והקושי בדבריהם מורגש דלא הו"ל למקבע מלתייהו אלא אהא דאמרי' אגוז וזורקו וכו' דמיירי בהבחנת החפץ הצריך לבלתי נצרך דכוותה צרור וזורקו וכו' ולוקמה בפעוטות דוקא דאלת"ה סברת ר"ח ור"י הפכיים ומה להם אצל גיטין ליזלו בתר זכיות וכבר נתעורר בזה הרב חי' הלכות ז"ל ע"ע ועמ"ש התוס' ז"ל דפעוטות כנגדן בקטנה מתגרשת זו היא גירסת רש"י ז"ל לקמן במלתיה דרבא דצרור וזורקו וכו' כנגדם בקטנה מתקדשת למיאון וכנגדם מתגרשת ועיין בדברי ה' המאור ז"ל בסוגיין וביבמות פ' ב"ש אהא דאמרינן התם דף ק"ז ע"ש רחב"א כל קטנה שאינה יודעת לשמור קידושיה אינה צריכה למאן והתם אפסיקא הלכתא כוותיה ע"ש ומרן בש"ע א"הע סי' קמ"א ס"ו כתב בפירוש דהבחנת הגט הוי כמו הבחנת אגוז מצרור ע"ש שהוא נמשך אחר גירסת הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל כמו שנתבאר בפ"ד מה' אישות ובפ"ב מה' גירושין ופי"א ע"ש דהאי שיעורא בציר מפעוטות. מיהו ראיתי בהרא"ש ז"ל שכתב דשיעור הפעוטות היינו שיעור דלעיל שיודעת לשמור את גיטה עכ"ל וק' דהתם אוקימנא לה בהבחנה דומיא דצרור וכדכתיבנא שו"ר לה' המאור ז"ל שכ"כ בפ"י ועיין להכנ"הג ז"ל סי' ע"א בהג"הט אות ס"ה ובהגהב"י אות ל"ג וגם הנ"י חולק בזה ויחיד הוא בדבר ע"ש

אמור מעתה שלמה חי אע"ג דלא הו"ל אלא ד' שנים ומחצה מצי זכי לנפשיה וכיון דדברי שכ"מ בכתובים וכמסורים דמו ש"ד. איברא דאכתי באשלי רברבי תלייא דאי האי דאמרינן זוכה לעצמו מדאורייתא לחיי דלא בציר ליה אלא מסירה והא הו"ל דברי שכ"מ ככת"ומ דמו בשאר מקבלי מתנות דעלמא אבל אי זכייתו לא הוייא אלא מדרבנן הא אמרינן דתרי זכיות לא עבדינן וכבר ראיתי לה' המגיד ז"ל ברפכ"ט מהלכות מכירה מ"ש בזה ויש קצת גמגום בדבריו וזכורני שהרב מח"א ז"ל בה' זכייה עמד בדבריו ז"ל ומרן הש"ע בא"ח סי' תרנ"ח ס"ו העתיק לשון הרמב"ם ז"ל שבפ"ח מה' לולב שהוכיח מדבריו הרב ז"ל שם דס"ל לרבינו כמ"ד דזכיית קטן מדאורייתא ע"ש ומעתה ש"ד מצו זכי לנפשיה שלמה חי מדאוריי' ולא מתקנתא דרבנן

והנה התוס' שם בהתקבל בד"ה שאני וכו' הקשו מדתנן. מציאת חש"ו אין בהם משום גזל אלא מפני דרכי שלום ואפילו לר"י א"א מדרבנן ותירצו דדעת אחרת מקנה אותם שאני עכ"ל וכ"כ הרשב"א ז"ל בחי' שם וכ"כ ה' המגיד ז"ל בפ' יו"ד מהלכות זכייה והר"ן ז"ל בפירוש ההלכות שם ובהכי אתנח להו ז"ל הא דאמרינן בקידושין איש זוכה ואין קטן זוכה ע"ש ובפסחים דף צ"א בד"ה איש וכו' ג"כ כתבו כן ונסתייעו מדמסקי' בפ"ק דמציעא דף י"א דהיכא דדעת אחרת מקנה לא בעי' עומד בצד שדהו ה"נ דכוותה ע"ש

עוד הקשו התוספות בהתקבל מדתנן בפ' ב"ש דזכין לקטן ע"י אחר והא איהו גופיה מצי זכי ותירצו בקטן בציר מהאי שיעורא דצרור מיירי מתניתין ע"ש ולפי"ז צ"ל דקטן דגבי מציאה מיירי בהגיע כבר לשיעור צרור אלא משום דליכא דעת אחרת מקנה אותו אע"ג דתני ליה תנא בהדי חרש ושוטה מיהו גבי מציאת קטן לאביו מפני שמריצה אצלו כדאיתא בפ"ק דמציעא דף י"ב ופסקה הרמב"ם ז"ל בפ"ה היינו מבן שש ומעלה ע"ש ופירושו מוכרח מהסוגיא בין לשמואל בין לרחב"א ודוק. והא דלא ניחא להתוס' וסיעתם לאוקי מתני' דמציאת חש"ו בקטן דבציר משיעורא דצרור וכדאוקימנא למתני' דפרק מ"ש משום דאי מיירי בבציר משיעורא דצרור לא מצי למימר ר"י דיש בו משום גזל דדבריהם ולא מפני ד"ש איכא וכן מצאתי בירושלמי עלה ההיא אגוז ומשליכו צרור ונוטלו המוצא בידו כמוצא באשפה צרור וזורקו אגוז ונוטלו גזילה גזל מפני דרכי שלום. ועוד תי' ז"ל דבקנין חליפין אינו מבחין עכ"ל ור"ל דדוקא דבר הנמסר להם מיד אבל דבר שאינו נמסר לידו אלא דזוכה בו ע"י קנין אינו זוכה לעצמו ע"י עצמו אלא ע"י אחר וביותר מבואר הדבר בדברי הר"ן ז"ל ע"ש ואחריהם נמשך מרן בש"ע שם סי' רמ"ג ע"ש ואע"ג דהתוס' מוקמי לה לחד תירוצא דמיירי בקטן טפי כדכתיבנא וכן כ' הר"ן ז"ל בשם אחרים ע"ש. ולע"ד דלענין דינא ל"פ תרי שינויי אלא דאוקים מתני' במאי דמסתבר טפי אמור מעתה בהלואות ושט"ח שעל העכו"ם דמעיקר הדין פלוגתא דרבוותא אי מהני בהו כת"ומ או לא ואפילו למ"ד דמהני בהו כתיבה ומסי' ה"מ היכא שהשטר או הכתיבה כשר בדינינו אבל אם הוא פסול בדינינו אעפ"י שכשר בדיניהם אינו נקנה בכת"ומ כמ"ש בש"ע סי' ס"ז ס"ו ועיין בסמ"ע סקי"ב א"כ כל שנמצא כתיבה של המצווה על העכו"ם ואינם עילים בדינינו לגבות בהם לא מהני בהו אפילו כת"ומ א"כ לא זכו בהם מקבלי המתנה גדולים וקטנים

ותבט עיני להכנ"הג בסי' ס"ז בהגהב"י אות ק"ו שכתב עמ"ש רבינו דעת הרמב"ם כתב בתשו' שאם היה המקבל קטן לא זכה בהם וכו' עכ"ל וצריך לבאר באיזה קטן קאמר דאי דבציר מצרור תפ"ל דלאו בר זכייה כלל אלא ודאי דקטן דבר זכייה ואפי"ה בשטרו' לא קנה ולא נתן טעם לדבר כיון דדברי שכ"מ ככת וכמ דמו הו"ל כאילו נמסר השטר לידו ועלה בדעתי לומר דכיון דקי"ל כמ"ש התו' והר"ן ז"ל דבזכיית קטן צריך שיהיה תחת ידו ומה שנותן לו השטר אין גופו ממון הילכך לא קנה עד שמצאתי תשובת כנ"הג מתשו' הרב בס' בעי חיי ח"ב הנק' בשם עץ הדר סי' קפ"ו שנשאל בשכ"מ שנותן לבן בתו שטר חוב שיש לו על חתנו ונלב"ע והיורשים טוענים דלא זכה חנוך בשטר זה וכתב ע"ז בסוף התשובה וז"ל עוד יש להסתפק בנ"ד שמא קטן זה הגיע לעונת צרור וזורקו וכו' ואיך שיהיה כשהגיע לעונת הפעוטות וא"צ זכייה ע"י אחר זכה הא ליתא שלא אמר וכו' אלא במטלטלים והגיעו לידו אבל בהקנאה אחריתי לא וכו'. ובנ"ד שלא הגיעו המעות או השטר ליד הקטן לא קנאו וכתב דבנ"ד אפי' לדברי הר"ן ז"ל זכה חנוך המקבל כיון דשכ"מ הוא ודברי שכ"מ ככת"ומ דמו והרי הוא כמי שמסר לו המעות או השטר לא היא כיון דטעם הר"ן ז"ל דקטן ליתיה בשאר הקנאות ולא קנה עד שיבאו לידו וא"כ אפי' בשכ"מ המזכה לקטן הדין כן שאם לא באו לידו אינו זוכה דתרי קולי לא עבדינן שיתקנו חכמים שיהיו זוכים ושיהיו דברי שכ"מ ככת"ומ דמו עכ"ל מפורש יוצא