משכנות הרועים תקסז

בתפיסת השטרות ודברי מרן בא"הע ותשו' הרשב"א ז"ל סי' תקי"ד בכל חוקותיו כאשר באו הדברים ראשית מאמר הוא דמאי דאנהרינהו לעיינין עמ"ש הטור ומרן ז"ל סי' קי"א סכ"ג כמדובר בדברי קדשו התם שאני דלוה ואח"כ הלוה והלוה דדינא הוא דיחלוקו אמטו להכי אהנייא להו תפיסתו אפילו בלא כתיבה ומסירה כמ"ש בדברי הבע"הת ז"ל בסוף שער מ"ג ובטור שם. דמדינא קא זכי מדר"ן אלא משום דחבירו נמי זכה בשעבוד זה אהניא ליה תפיסתו כיון דהלוה לית ליה מגרמיה כלום אלא הנך שטרי והיינו דר"ן כמ"ש בטוש"ע שם ובסי' פ"ו ע"ש. אמנם ההיא דסי' ק"ד מיירי בדאית ליה נכסי אלא שאינן כדאים ושוים ז"לז וכן מתבאר מדברי הטור ומרן ברס"י הלזה והך דסי' ר"ט שה שהביא כת"ר אחה"ר לע"ד דלא דמייא כלל ואינה אלא לדוגמא בעלמא דהתם משום דתפיסת הפרי מפקעת דבר שלא בא לעולם דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מניה ס"ל להגה"מיי והת"הד ז"ל דשטר נמי מפקיע טענת דבר שלב"ל כגון שכבר יצאו הפירות לעולם דחשיב ליה דשמיט ואכיל סברי מרנן דשטר במקום שמיט כמ"ש הסמ"ע ז"ל ואפילו לדעת הרב בני יעקב ז"ל דס"ל דמהני השטר אפילו קודם יציאת הפירות לעולם מ"מ אכתי לא דמיין אהדדי דוק ותשכח ומה שהביא ג"כ כת"ר מתשו' המבי"ט ח"ב סי' קס"ד קושטא קאי כעת ואינו מצוי עמי במחיצתי אפס קצהו ראיתי שהביא הרב כנ"הג ז"ל בסי' ס"ו בהג"הטו אות ס' ובסימן ק"ד בהג"הט אות ך' ע"ש

(עה) פריעת ב"ח. קי"ל פריעת ב"ח מצוה וכופין את הלוה לפרוע חובו כמ"ש בטוש"ע סי' צ"ז. נתתי את לבי לעמוד על שרשן של דברים להבין אמרי בינה רישא דכל רישין הא דא דאמרינן בפ' הכותב דף פ"ו א"ל רב כהנא לר"פ לדידך דאמרת פריעת ב"ח מצוה וכו' והנה לדעת עיקר שורש מצוה זו מאין חולבה רש"י ז"ל שם כתב מדכתי' הן צדק שיהא הן שלך ולאו שלך צדק כדאיתא בב"מ עכ"ל והתם פליגי בה דאיכא מ"ד לנ"ון באמונה בדברים דהוי מחוסר אמנה ואיכא מ"ד שלא יהא אחד בפה ואחד בלב אבל לפריעת חוב ליכא מאן דדריש לה הכי

ומצאתי במקובצת בכתו' שם שכתב שהתוס' הקשו על רש"י דהתם דרשינן שלא יהא א' בפה וא' בלב והכא פיו ולבו שוין שלא לפרוע וכו' ע"ש ואומר אי מהא לא ארייא דאימור ר"פ ס"ל כר"י התם דר"י התם דדריש למחוסר אמנה ומנה לאמתתה דבריו לפרוע לבעל חוב את חובו. ומשם רבי' יונה ור"י מקורביל והרא"ה ז"ל כתב מדכתיב והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה ע"ש הדבר קשה דחשיב בה"ג מ"ע להלקותו עד שתצא נפשו ואני מצאתי להרמב"ם ברפ"א מה' גזילה דין ד' שכתב איזהו עושק זה הלוקח ממון האדם וכו' כגון שהיה לו ביד חבירו הלואה וכו' והוא חובעו ואינו יכול להוציא ממנו וכו' על זה נאמר לא העשוק וכו' עכ"ל גם הרב החינוך מצוה רל"ו האריך לבאר שהמעכב ממון חבירו שבדרך הלואה ודוחהו בלך ושוב או באלמות הוא בכלל לאו דלא תעשוק ע"ש ע"כ באה המצוה והשיב את הגזלה אשר גזל או את העשק אשר עשק והרי היא מ"ע מן התורה משו"ה מכין אותו לקיימה

וכעת זכיתי ומצאתי להרדב"ז ז"ל בחדשות סימן תר"י שכתב בפשיטות מדברי הרמב"ם ז"ל וכדכתי' ולא ראה ספר החינוך שגם הוא ז"ל האריך בזה כמדובר:

ולענין היתומים בפריעת חוב אביהם אי איתנהו נמי במ"ע דפריעת חוב אביהם כיון דבמקום אבוהון קיימי או לא נראה פשוט דלמ"ד פריעת ב"ח מצוה ה"נ גבי יתמי דמארה דההיא שמעתתא רב פפא ריש פ' שום היתומים אהא דאמר ר"ן מרישא לא הוה מזקיקנא לנכסי יתמי מ"ט משום דאמר ר"פ דפריעת ב"ח מצוה וקטנים לאו בני מעבד מצוה נינהו שמעת מינה דבגדולים דבני מעבד מצוה נינהו נזקקין לנכסיהם משום דפריעת ב"ח מצוה כי היכי דהוה אבוהון מחייב ואהא דאמרינן בפ' מי שהיה נשוי דף צ"א ההוא גברא דהוו מסקו ביה מאה זוזי ושבק חד קטינא דארעא דהוה שויא חמשים זוזי אתא ב"ח קא טריף לה אזול יתמי יהבו ליה חמשים זוזי הדר קא טריף לה אתו לקמיה דאביי אמ"ל מצוה על היתומים חובת אבוהון הנך חמשים זוזי מצוה עבדיתו השתא כי טריף וכו' אבל אי לא פרעוה מנפשייהו לא מחייבי' להו וכדמסיק דאי אמ"ל הני חמשים זוזי דארעא סלוקי סליקוה וטעמא דלא מחייבינן להו לפרוע חובת אביהם כדמחייבינן לאבוהון נראה משום דאבוהון איהו דשקיל לזוזי דמלוה ואיתיה בעשה להשיב ממון הבעלים כדנפק"ל מקראי למר כדאית ליה ולמר כדא"ל אבל יתומים כיון דמדידהו לא יהבי ליתנהו בהאי עשה אלא משום כבוד א"וא וכתב רש"י ז"ל דאין זה מצוה מפורשת אלא מדרבנן ע"ש אבל אי שבק להו אבוהון נכסי פשיטא ודאי דמחייבי להו בי דינא לפרוע חובת אביהם אלא דביתומים קטנים אין נזקקין כדיהבי טעמא אמוראי התם בפ' שום הדיינים אמנם התוס' התם דפ"ו בד"ה פריעת ב"ח וכו' כתבו אפי' בדליכא אח"מ מצוה על היתומים והא דאין כופין משום דמצות כבוד א"וא מצוה שמתן שכרה בצדה ואין ב"ד של מטה מוזהרין עליה והק' על רש"י ז"ל דס"ל דמצות דרבנן לא כייפי' מדאמרי' מצוה לקיים דברי המת ובהשולח אמרינן דכופין את היורשים ע"ש אע"ג דאוקמוה התוס' שלהי פ' מציאת האשה דהא דמצוה לקיים דברי המת מיירי כשהושלשו ביד שליש ע"ש וכיון דאכתי נכסי דמיתנא קיימי בהא ודאי דכופין את היורשין לקיים דברי המת אבל לפרוע חובת אביהם מנכסי דידהו לא הוי אלא משום לתא דמצות כבוד א"וא ס"ל לרש"י ז"ל דלא הוי אלא מדרבנן וא"ת ולדידהו מי ניחא כיון דמצות כיבוד א"וא מצוה שמתן שכרה בצדה אמאי כופין את היורשים לקיים דברי המת הא ליתא דמצוה לקיים דברי המת לאו משום כבוד א"וא נגעו בה אלא מצוה דרבנן היא מצוה באפי נפשה ועיקר קושייתם במאי דכללא כייל רש"י ז"ל דמצות דרבנן לא כייפינן דהא אשכחן דמצוה לקיים דברי המת דמצוה דרבנן וכופין עליה

וראיתי לרב"א ז"ל במקו' שם גבי ההוא דשבק חד קטינא דארעא שכ' משם רש"י ז"ל במהדורא קמא ומשום הנך זוזי דלא מכרחינן להו אי לא בעו למעבד מצוה והא דאמרינן בפרק הכותב דעל מ"ע מכין אותו עד וכו' ר"פ אמרה לההיא גבי בע"ח. גופיה ומשום פירכא דפריך ליה רב כהנא אשתמיט נפשיה ומדמה פריעת חוב לסוכה ולולב ולאו מילתא היא עכ"ל ואני עני דבריו ז"ל אינם מובנים לי דמעיקרא ירד ברשות לחלק דהא דאמר רב פפא כופין וכו' ההיא גבי בע"ח גופיה אבל לגבי יורשים לא קאמר ר"פ והדר