משכנות הרועים תקסה

לישראל ולא נמצא אתו מאומה ולחם אזל ואין כסות בקרה אשר יחסר לו וילך סוב"ב עיר ועיר גולל ודופק על שערי בת רבים המתנדבים בעם וקובץ על יד ועשה והצליח ואסף איש טהור ובא אל ביתו טעון ברכה והיה כשבתו פגעה בו מדה"ד וילך מנו"ח בית מועד לכל חי וחל"ש ועמד השואל ושאל אם הבעלי חובות יש לאל ידם לגבות חובם ממה דאסף וקבץ והניח ליורשיו אחריו או לא יורה המורה לצדקה ויבא שכמ"ה

זאת אשיב בריש כל מראין מודעת זאת דאם הלוה עודנו חי דאין הב"ח גובה ממה שקבל בתורת צדקה וכדתניא בתוספ' ופסקה הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות מתנות עניים וז"ל מעשר עני אין פורעין ממנו מלוה עכ"ל. האמנם לגבי היורשים נחזי אנן דאם התנדבו לעני ועד שלא בא לידו מת אם יורשי העני זוכים להוציא מיד המתנדבים או לא ובשלהי פ' נערה אמרינן ההוא דאמר נדונייא לברתא זיל נדוניא אמר ר' אבא פורנא ליתמי ופירש"י זיל נדוניא לברתא קצובים היו תכשיטי הבנות כ"וך לבושים. פורנא ליתמי הריוח ליתומים וכו' ע"ש וכתב הריטב"א ז"ל בחידושיו שם ושמעתי מרבותי שאין להם לתת לה עד שתנשא ואם מתה בנתים אין ליורשים כלום אבל האומר תנו מאתים זוז לפ' לנדונייתה חייבים לתת לה מעכשו ויוקרא וזולא דידה הוי ולא עוד אלא אפילו מתה קודם שתנשא זכו בהם יורשיה דבכ"הג לאו קפידא הוי אלא כמראה מקום וכההיא דפרק השוכר בנותן דינר לעני ליקח בו חלוק שרשאי ליקח בו טלית וכן דעת הרשב"א ז"ל עכ"ל

ולעמוד על עיקר ראיה זו אציגה נא עמך הא דאפליגו רבנן ור"מ התם בפ' האומנים דף ע"ח במשנה מדעתו של בע"ה דלרבנן לא הוי כגזלן ולר"מ הוי כגזלן ובעי תלמודא לאשכוחי הי ר"מ ומייתי מצבע ודחו לה והדר מייתי מהא דתניא מגבת פורים לפורים וכו' והיינו בגבאי צדקה שגבה לחלק לעניים לצורך סעודת פורים והדר תני בעני שנתנו לו לצורך סעודת פורים וקאמר משום ר"מ מגבת פורים לפורים ואין העני רשאי ליקח מהם רצועה לסנדלו ורשב"ג מיקל וס"ד דבהא פליגי דר"מ סבר משנה מדעת בע"ה גזלן הוי ורשב"ג כרבנן ודחי התם אדעתא דפורים הוא דיהבו ליה אדעתא דמידי אחרינא לא יהבו ליה וכיון דלאו אדעתא דהכי יהבו ליה נמצאו המעות בחזקת הבעלים והוי כגזלן והדר מייתי תו מהא דתניא משום ר"מ הנותן דינר לעני ליקח בו חלוק לא יקח בו טלית מפני שמעביר ע"ד בע"ה וכו' ש"מ מפני שמעביר ע"ד בע"ה וכו' ש"מ ע"כ. פשטא דשמעתא מגבת פורים דאדעתא דהכי הוא דיהבו ליה רשאי לשנות וכ"כ הרא"ש ז"ל וכן האריך הריטב"א ז"ל הובא במקובצת שם וכ' שכן דעת הרי"ף ורבו משם הרמב"ן ז"ל וכ"ד הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' מגילה ע"ש. וזוהי שקשה. ע"ד הטור א"ח סי' תרצ"ד שפסק דאין העני רשאי לשנותו וכבר תמה עליו מרן ז"ל בב"י שם ומ"ש דרבי' ירוחם ז"ל גריס גי' אחרת ע"ש גם זה אינו נראה דשבק גירסת הרי"ף ואביו ז"ל ותפס גירסא אחרת גם הביא הגירסא הכתובה בסמ"ג) ובמרדכי ובהג"מ ולא נחה דעתו ע"ש ע"ע להרל"ם בתשובתו הרמתה סס"י רצ"ד שהוא ז"ל ג"כ הלך אחר חלופי הגירסאות ומצאתי במקו' שם שכ' משם רבי' יהונתן ז"ל שכתב ורשב"ג מיקל שיכול העני לעשות מהם רצונו וקי"ל כוותיה דנהי דאסור לשנות מדעת בע"ה אבל אי עביד לא מקרי גזלן וכו' עכ"ל דעת עליון דאיסורא מיהא איכא ודייק לה לענ"ד מדקתני רשב"ג מיקל ולא קתני ורשב"ג מתיר אלא דמיקל דלא מקרי גזלן אלא דקשה על רבינו יהונתן ז"ל דמאי איסורא איכא בעשות שלא מדעת בע"ה אלא משום דשארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ור"מ אוסר ומהא דמיקל רשב"ג לעני לשנות מעות פורים ומוקי למתניתין מטעמא אחרינא אלמא דרשב"ג מיקל ומתיר קא' ואיך כתב הרב ז"ל דאסור לשנות מדעת בע"ה אלא דלא מקרי גזלן

(עד) פריעת ב"ח מאוחר במקום שיש ב"ח מוקדם. ראובן נושים בו שמ' ולוי וחובו של שמעון קדום משל לוי וראובן לית ליה מגרמיה כלום אלא שט"ח על יהודה וכשאלצו ולחצו לוי לראובן לאמר תנה את נש'י עמד ומסר לו השט"ח ההוא והמחהו אצל יהודה במע"ג ויהי כשמוע שמעון היטב חרה לו ודינא קא תבע כי חובו קדם ולו משפט הבכורה ולוי השב ישיב כי מן השמים זכו לו ואכל הלה וחדי עמד השואל ושאל כדת מה לעשות יורה המורה לצדקה ויבא שכמ"ה

זאת אשיב בריש כל מראי"ן נחזי אנן בתפיסת השט"ח אי מהניא או לא. הלא זה הדבר נפתח בגדולים כמו שהובא במרן ב"י א"הע סי' צ"ג וע"ש בהכנ"הג בהגהב"י אות ע"ה ע"ש ומסתברא דע"כ לא פליגי רבוותא אלא בתפיסה בעלמא דבהכי מיירו רבנן ז"ל אבל כל שמסרו לו הב"ח מדעתו והקנהו לו בכתי' ומסירה כדחזי מודים כ"ע דזכה לו המקבל ואין לזרים אתו איברא דאכתי לא איפרוק דהא מצי מחיל ליה ללוה וכדאמר שמואל המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול וכמו כן פסק מרן בש"ע כמדובר. האמנם אלם צדק בנ"ד כי ראובן הלזה איש תככים ובא עד השברי"ם ואין לו במה לפרוע וכבר מכר השט"ח למי שנושה בו באנו למחלוקת גאוני בתראי אי מצי מחיל או לא כמ"ש מור"ם ז"ל בסי' ס"ו סכ"ה ואעפ"י שהרב ש"ך ז"ל סק"ץ פסק כמ"ד דאינו יכול למחול מ"מ הא הטיל בה תנאה דדוקא אם עדיין הוא חייב לו בלא"ה אבל אם מכרו לו בפירעון חובו יכול למחול ע"ש. והאמת שלא נתקררה דעתי מחילוק הלזה. ועמיתי בתורה ארי שבחבורה ה' בעל ערך השלחן נר"ו הראני אות"ו שדעת הרשב"א ז"ל הובא במקובצת בפ"ב דכתובות במ"ד לדף י"ט בד"ה כגון שחב לאחרים וכו' ע"ש שהק' לתירוץ הראב"ד ז"ל מהך דפ' החובל וע"ז אומ' ואנא גברא חזינא תיובתא לא חזינא וכו' ופרקינן בין במוכרת לאחרים בין במוכרת לניזק בעצמו יכולה היא למחול לבעל דאפילו כי מכרה לניזק עצמו משעה שמכרה לו נמחל שעבוד נזקיו וחזרה ומחלה וכו' עש"ב והתם בדלית לה דא"א היא ע"ש. אמור מעתה דינא הוא היכא שמכרו לו בפירעון חובו יכול למחול א"כ ה"ה נמי אם המחהו אצל אחר השני זכה דמ"ל מחל מ"ל זיכהו לו במע"ג. ואולם לענ"ד אע"ג דמצי מחיל הא מיהא לזכותו לאחר אינו רשאי ולא אהנו מעשיו ולא מבעיא לדעת הש"ך ז"ל שנטה לד' הרי"ף ז"ל וכמה מרבוותא דס"ל דמכירת שטרות דאורייתא ורצה להסכים לזה גם דעת מרן ז"ל בש"ע כמ"ש סק"א אלא דבסק"פא מצדד בזה ע"ש והנה רבוותא מקהו אקהתא למ"ד מכירת שטרות מדאורייתא. א"כ אמאי אם מחלו מחול ומכח קו' זו סברי מרנן נו"ן