משכנות הרועים נו

והק' עוד התו' ז"ל לפי מאי דאוקמו' דהנך תרי טעמי מצרך צריכי אבל בחד טעמא מהנך לא מפקי' מהיורשים אהא ק"ל מהא דאמר בפ' הרבית זוזי דיתמי היכי עבדינן להו יהבינן להו למאן דאית ליה דהבא פריכא ויהבה לב"ד אבל דבר המסויים לא דילמא אתי מאריה ויהיב סימנא ושקיל ליה וכו' אלמא משמ' דבסי' לחודיה ואמאי נימא הדר זבניה מיניה ע"ש

וראיתי להרב"ח ז"ל ז"ל שכתב וז"ל ויש לתרץ דה"ק התם דילמא אתי איניש מעלמא לאחר מיתתו של הנפקד ויהיב ביה סימנא ושקיל ליה כיון דלא ידעי' ביה דאמיד וכ"כ בתוס' שם עכ"ל מ"ש ה' ז"ל שכ"כ בתוס' שם לע"ד קושטא קאי שכתב שם דחיישי' לאחר מיתת הנפקד אתי מאריה וטעין ויהיב סימנא ואהא ק"ל דנטען ליתמי לקוחים הם בידו ואי משום שאביהם לא היה משתמש בהם ובכה"ג לא טענינן להו לקוחים ביד אביהם א"כ לא שבקת חיי לכל בני הכשרים וכו' ועוד שתיקנו הב"ד שהם שלו ותי' דחיישי' לשמא הפקידו אצלו בעדים וכהני עובדי דפ' הכות' צדדו לפ' אי תרי טעמי אין מועילין זה בלא זה או בכל חד תסגי ליה עש"ב ואין רמז לדברי הרב"ח ז"ל ואם כוונת הרב ז"ל לתרץ דנוקים להך דפ' א"נ בדלא אמיד ומה שנסתייע מדברי התוס' דפ' א"נ אינו אלא למ"ש דחיישי' לאחר מיתת הנפקד וכו' בזה יפה כיון וזו היא דעת הר"ם במז"ל בפי"א מה' נחלות שהמעות של יתומים נותנים אותם למי שיש לו זהב שבור אבל כלים וחלי זהב לא שמא יבוא א' אחר מותו ויתן סי' אם ידע הדיין שאין זה אמוד ע"ש ובהמ"מ ז"ל שם גם דעת רבינו ז"ל דלא מפקינן מהיורשי' אלא בהנך תרי טעמי ולא רגיל למיעל ולמיפק אצל הנפקד כמו שנתבאר בדבריו בכ"ו מה' שאלה הל' ד' ע"ש ובהמ"מ לשם ובפכ"ד מה' סנהדרין ע"ש וע"ע במקו' בפ' א"נ שם שכתב משם הראב"ד ז"ל דמוקי לה בדלא אמיד ע"ש וכ"כ המרדכי בפ' הכותב שם בשם ר"ת ע"ש אלא שהרב ז"ל שינה את הידוע וכת' בדלא ידעי' דאמיד ואין כן האמת אלא עד דידעי' ביה דלא אמיד וזה פשוט ועוד יש שיטה אחרת להגאונים ז"ל דכל הנך עובדי דפ' הכותב בדהפקידו גבייהו בסהדי ואיכא עדים דראו אותם ביד היתומים והך טעמא דלא אמיד לא מעלה ולא מוריד ותתגאה) גבה טעמא דקיהיב סימנא כמו שהאריך הרמב"ן ז"ל במלחמתו בר"פ הגוזל בתרא ע"ש ובמקו' לשם בפ' הכותב ובס' תמים דעים סי' רכ"ו באורך והר"ן שם והנמק"י בפ' א"ן לך נא ראה

אמור מעתה הך טענה דלא אמיד באשלי רברבי תליא דלדעת התוס' והרב המאור ז"ל ולחד שינוייא דתרי טעמי אין מועילין זה בלא זה ושכ"כ הרמב"ם והראב"ד ור"ת ז"ל דבטענת לא אמיד לחודה אין מוציאין מיד היורשים ולדעת רשב"א מהניא לחודה למימר דלאו דיורשים הוא אלא דאכתי איכא למיחש דלאו דהאי דקטעין ולדעת המרדכי והר"ן ז"ל בפ' הניזקים דטענה אלימתא ולא חיישי' למציאה אלא דלא לאחזוקי גברי לרשיעי ולדעת הגאונים שהביא הרמב"ן ז"ל נמי כל שלא הפקיד בעדים אי טעין דדידיה הויין ונפקד לא אמי' מהימן והך דפ' הכותב בהפקיד אצלו בעדים כמו שנאמר

ומעתה חזות קשה הוגד לי במה שראיתי להרב . מוהרשד"ם ז"ל בח"מ סי' שמ"ו שנשאל על הרמ"ע שהעני והלך לו לעיר אחרת וקרוביו שב'פרנקיאה היו שולחים לו סחורות בתורת 'פאטורא לסעדו ולתומכו ומת בלתי עשות שום צוואה כי היה חולה מדבר בא'פל רח"ל ואלמנתו תפסה כל הנכסים באומרה כי משל בעלה היו והשיב הרב ז"ל שאין בתפיסתה כלום שעינינו הרואות שהרמ"ע היה עני בתכלית וכו' עכ"ל אתמהה דאיך פסיק ותני לאפוקי ממונא מהיורשים בטענת לא אמיד לחוד והיא תליא באשלי רברבי דהא חזינן להתוס' לחד פי' והרמב"ם והראב"ד והר' המאור והטור ז"ל דס"ל דהך טעמא לחודיה לא מהני לאפוקי מהיורשים ואיך מלאו לבו להוציא מהיתומי' נגד רברבתא הללו ומה גם שהרב ז"ל הולך וחזק ברגל הקים לי כמבו' בתשו' ז"ל ועוד קשה דאפי' למאן דס"ל דהך טעמא גרידא מהני לאפוקי ממונא מהיורשים כמדובר היינו לפום דינא דגמר' אבל האידנא הסכימו הגאונים ז"ל שאין לנו כח לדון ע"פ האומדנא כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפכ"ד מה' סנהדרין שם

ובזאת וכזאת איכא לאתמוהי על הרשב"א ז"ל בתשו' סי' א' קמ"ו על מה שנשאל בדיין כשר והגון ונראה לו ששטר שיצא לפניו שהוא פרוע וקשי' שהרמב"ן בא לפניו מעשה בשטר כזה וקרעו בידו ע"ע באורך והנה בריש כל מר'אין איכא למיקם עלה דמלתא מהא דאמר התם בפ' הכותב ההיא איתתא דאיתחייבא שבועה בי דינא דרבא א"ל דביתהו ידענא בהאי אתתא דחשידא אשבועתא אפכה רבא לכשנגדה זימנין דהוו ר"פ וראב"י קמיה דרבא ואייתי ההוא גברא שטרא וא"ל ר"פ ידענא ביה בהאי שטרא דפרוע הוא א"ל איכא איניש אחרינא בהדי מר א"ל לא א"ל אע"ג דאיכא מר עד א' לאו כלום הוא א"ל ראב"י ולא יהא ר"פ כבת ר"ח א"ל בת ר"ח קי"ל בגווה מר לא קים ליה בגוויה אמר ר"פ השתא דאמר מר קי"ל בגויה מלתא היא כגון אבא מרי ברי קרענא שטרא אפומיה קרענא ס"ד אלא מרענא שטרא ובפי' שמועה זו נחלקו אבות העולם דרש"י פי' אפכה לכשנגדה שהתובע ישבע ויטול כדתנן ואלו נשבעין ונוטלין וכו' ומי שכנגדו חשוד על השבועה עכ"ל הנה מפרש"י נר' משום דקי"ל בגווה דבת ר"ח דלא משקרא עבד עובדא והפך השבועה על התובע לאפוקי מני' ממונא אע"ג דע"א היא וכ"ש דאשה לאו בת עדות היא כלל ומה גם שקרובתו של הדיין היא ואמרינן בירושלמי בפ' ז"ב דעדים הקרובים לדיין פסולי' וכת' הרי"ף והרא"ש ז"ל שם ודעת הרשב"א דאפי' בדיעבד לא מהני כמו שמבו' פ"ז בב"י ס"ו סי' ל"ג ובש"ע שם ולפ"ז ק"ט מאי מתמה בתר הכי קרענא שטרא ס"ד ופרש"י וכי ע"א נאמן להוציא שטר חתום אפוקי ממונא הוא ותרי בעינן עכ"ל נהי דחיישינן באפוקי ממונא וכדאמרינן גבי אבק רבית דאינה יוצאה בדיינים דכל דמנכינן משטרא מפקנא אית ליה ולא מפקינן משטרא הא מיהא לא חשי' כ"כ אפוקי ממונא בידים שהרי גבי גזל הגוי אע"ג דאסו' מן התורה כמ"ש רבי' בר"י הל' גנבה והל' גזילה ע"ש אפ"ה הפקעת הלואתו מאי דאסר רחמ' שרי כמו שמבו' במקומו וכיון דרבא אפיק ממונא בעדות אשה וקרובתו אמאי לא קרעי' שטרא ומפקי' הלואתו בעדות עד א' דבר עדות הוא ואפי' שהוא מר אבא בריה דר"פ וקרוב הוא לר"פ מי גרע מאשה ומריהטא דשמעתא מוכח דאי בת ר"ח אמרה ידענא ביה בהאי שטרא דפרעא הוא היה קרע לשטרא אפומא מדא"ל ראב"י לרבא ולא יהיה ר"פ כבת ר"ח וקמהדר ליה בת ר"ח קי"ל בגווה מר לא קי"ל