משכנות הרועים תקנו

ישראל עצמו מרחו אבל אם המוכר כותי מריחו מעצמו בסתם פטור ומוכר דנקט אורחא דמלתא נקט וה"ה בכותי אחר עכ"ל וכצ"ל. וצ"לד דע"י צווי שכתב הרב ז"ל דלא בחנם דלא מקרי פועל דקנוי לבע"ה בזמן הפעולה ומה"ט אמרינן דידו כיד בע"ה ומשו"ה לא מחייב אלא מדרבנן אבל אי הוה הפועל ) בשכר) חייב מדאורייתא דהוי כאילו מירחוה בע"הב הישראל ודגנך קרינן ביה וה"נ מסתברא דאלת"ה לוקמה מלתא דחיובא דמיירי בפועל דבכלל שליח הוא כדכתי' לעיל וחלוקת ופטור בציווי נמי אלא דבחנם עשה עמו אלא ש"מ כל שממריח ע"י פועל גוי חשיב כידו שפיר וחייב בתרומה מדאורייתא. אמנם עדין צריך להתבונן מ"ט גבי פאה אמרינן קצרוה גויים בחנם כל שמדעת ישראל חייב בפאה מן התורה ובקצריכם קרינן ביה ואילו גבי מרוח אפילו מדעת ישראל ובציווי אינו חייב אלא מדרבנן אמנם לפי מ"ש הרב ח"ן והובא לעיל דפי' מדעת ישראל ר"ל ששכרן לפועלים א"כ נמצאת אומר דכל שע"י פועלים בין פאה בין בתו"מ חייבין מן התורה אבל שלא על ידי פועלים כיון שיש שליחות לגוי לחומרא מדרבנן הילכך אפילו שמרחן עכו"ם לישראל חייבים מדרבנן וצ"ל דגבי פאה נמי חייבין מדרבנן ולא מעיט רבינו ז"ל אלא שקצרוה לעצמן וע"ע בדברי הרב פר"ח ז"ל מה שדבריו ז"ל באו בכיוון בהך דאין שליחות לגוי ע"ש

ומצאתי להרב חזון נחום ז"ל בנמוקיו להרמב"ם ז"ל אחר פרשתו למס' תרומות כ"י הקדש שכתב לתרץ מאי דק' למרן ז"ל על הא"ח דקי"ל אין שליחות לגוי וז"ל לענ"ד דהכא משום קנס שרצה להפקיר מעליו מתנות עניים ששכר פועלים גויים כדי להפקיע או אפילו לא שכרן אלא שבאו מאליהן חיישינן שמא ישכור או יעשה עמהם שיקצרוה ולכן בענין זה אמרי' דשלוחו כמותו בגוי ולא מדינא והכי משמע התם מלשון הירושלמי שהוא משום קנסא דהכי איתא בירוש' מתניתא כשקצרוה לעצמן אבל אם קצרוה לישראל חייבת ותנינן אין שוכרין פועלים גויים מפני שאינן בקיאין בלקט ע"כ והכוונה אפילו אם יהיה בע"הב עמהם לא ישכיר שמא לפעמים יעשה דרך רמאות שלא יהיה עמהן והפועלים גויים לא יניחו לעניים ללקט ולכן עשו סייג לדבריהם ולא פלוג רבנן בין יהיה עמהם או לא וגזרו שלא ישכור פועלים גויים מ"מ ואם איתא שמן הדין אמרינן חייבת משום ששלוחו של אדם כמותו מה טעם הוא זה מפני שאין בקיאין בלקט וילמדם הבע"הב אלא כיון שמן הדין אין שליחות לגוי ומן הדין פטורה יבא להקל. ונראה לע"ד כי גם הרב א"ח מפרש שלוחו של אדם כמותו לאו מדינא קאמר אלא לענין זה כדי שלא יפקיע ממנו מצות ת"ומ אמרי רבנן לחומר' שלוחו ש"א כמותו עכ"ל מדברי הרב ז"ל למדנו דמ"ש רבינו ז"ל בהלכות מת"ע פ"ב דין יו"ד דאין שוכרין פועלים גויים ואם שכר וקצרוה חייבת בחלה לאו מדאורייתא קאמר אלא משום קנסא וש"מ דס"ל לרבינו ז"ל דפועל גוי לא חשיב ידו כידו של בע"הב וכן משמע נמי מדבריו ז"ל בפירוש המשנה שכתב שם במסכת פאה קצרוה גויים וכו' לנפשותם וכו' אבל אם ישכור אותם או קצרו אותה לבעל השדה חייבת בפאה וכו' עכ"ל משמע דלא שני ליה בין בחנם בין בשכר וצ"לד לפ"ד הרב חזו"ן ז"ל דהא דמחייב בפאה דקאמר אינו אלא מדרבנן וצ"לד אמאי הרב חזו"ן ז"ל בא לו דרך ארוכה ולא אמר בפשיטות דמדרבנן יש שליחות לחומרא וכפשטא דשמעתא דפרק הרבית וכמ"ש ר"ח ורש"י ז"ל וכדנקט הפר"ח ז"ל ואפשר שדעתו ז"ל אפי' למאן דפליג התם אסברת ר"ח ורש"י מודה הכא דקנס קנסוה חז"ל כדי שלא יפקיע ממנו מצות ת"ומ ומ"ש מוהרי"קו ז"ל בשיטת רש"י ז"ל דכל שנתמרח ע"י גוים פטו' היינו מן התורה אבל מדרבנן חייב וכן מבואר עוד בדברי הרב חזון נחום ז"ל שם

וראיתי להרשב"א ז"ל בחי' לקמא במ"ד לדף נ"א ובמקו' לשם ומשם הרשב"א ז"ל אהא דא דאמרינן התם בור של שני שותפין היכי משכחת לה אי דשוו שליח תרוייהו ואמרי ליה זיל כרי לן וכו' אין שליח לדבר עבירה הקשה הרשב"א ז"ל לוקמה בשליח גוי ותי' דאין שליחות לגוי עכ"ל ואע"ג דחפירת בור נמי מלתא דאיסורא היא מדקאמר עלה אין שליח לדבר עבירה ובמילתא דאיסורא אמרינן יש שליחות לגוי כמ"ש לעיל ודעת הרשב"א ז"ל מכת בעלי סברא זו כמ"ש המ"מ ז"ל בפ"ה מה' מלוה דין ד' ועיין בכ"מ ז"ל שם ובב"י י"ד סי' קס"ט ע"ש הא ודאי בורכא היא חדא דהוי איסורא דחפירת בורות בר"הר דאסור משום קלקול דרכים ונראה ברור דאינו אלא מדבריהם וזכורני שאביר הרועים מהרימ"ט ז"ל מסתפק אי אמרינן אין שלד"ע באיסורא דרבנן. וכעת ראיתי להרב החסיד בקונט' ארעא דרבנן במערכת אות א' סי' יו"ד שהביא ספקו של הרב ז"ל ולא זכר שר מסוגייא הלזו ולענ"ד נראה ראייה שאין עליה תשובה וכיון דקלקול דרכים לא הוי אלא מדרבנן לא אמרינן ביה יש שליחות לגוי מדרבנן לחומרא דהו"ל תרתי דרבנן ועוד דכיון דמדאורייתא א"ש לגוי והו"ל גוי אדעתא דנפשיה קעביד דכ"הג לא אמרינן מדרבנן נחמיר למשוי שליח לגוי לחייב לבעל הבור בנזקין ומדברי הרשב"א הללו יש ללמוד דבגוי לא אמרינן אין שלד"ע מדמשני תלמו' אין שליח לדבר עבירה ועלה מק' הרשב"א ז"ל דלוקמה בשליח גוי ש"מ דפשיטא ליה דבגוי לא אמרי' אין שליח לדבר עבירה וכן מצאתי למרן ז"ל בב"י ח"מ סס"י שפ"ח שכן דן משם הרשב"א ז"ל בתשובה ע"ש ולענ"ד פשוט הוא כיון דלגבי גוי ליכא טעמא דדברי הרב ודברי התלמיד וכו' כמ"ש רש"י וכו' כפ"ב דקידושין: מ

ואולם עדיין נראה לנו לברר לפי מ"ש התוס' בפ' מרובה דף ע"ט ע"א בד"ה נתנו לבכורות בנו וכו' דהא דאמרינן אין שלד"ע ה"ד בידע השליח שהדבר אסור אבל אם לא ידע השליח האיסור יש שליח לדבר עבירה ע"ש אמאי לא מוקי לה בשליח ישראל ולא ידע שקלקול דרכים אסור ונראה דלא דמי דהתם לא ידע שהוא גנוב ואדרבא בעלמא אמרינן חזקה שכל מה שהוא תחת ידו של אדם הוא שלו מ"ה סברי מרנן דבכ"הג לא אמרינן אין שלד"ע וחייב השליח אבל גבי בור מאן לימא לן דלא הוה ידע וכי טעני נמי דלא הוו ידעי לא מהימני לחייב המשלח וזה פשוט לענ"ד ועיין בתוס' ברפ"ב דף י"ד ומה שהקשה הנמק"י ז"ל שם ע"ד וחלק עליהם וביש"ש לקמא שם ובהש"ך ז"ל ח"מ סי' שמ"ח ואין כאן מקו"ל ומצאתי לה' שע"ה ז"ל בפר"ז מה' מעילה דף ז' שהאריך בענין זה:

אלא שעדין יש לעורר לפי מה שרשום בזכרוני שה' מוהר"ם די בוטון ז"ל בתשו' סי' פסק דאם המשלח אנס את השליח לקיים דברי משלחו במלתא דאיסורא בכ"הג יש שלד"ע וצ"לד לפ"ד ז"ל אמאי לא מוקי לה בהכי שהשותפים בכור אנסו לאדם