משכנות הרועים תקנה

מגי' רש"י ורשב"ם ז"ל לימא דמיירי בפועלין גויים דלאו בני שליחו' נינהו לזכות לישראל בהגבהתן מ"ה עד שיפרק אלא דס"ל להתוס' נמי דפועל ידו כיד בע"הב אפי' שהוא פועל גוי וכן יש להוכיח מדברי הרא"ש ז"ל דאוקמ' להך דבונה פלטרין דלא משכחת לה דזכה שני אלא בבונה ע"י פועלים שלא כוונו לזכות לו כדכתי' ואמאי לא אשכח לה בפשיטות דהפועלים גויים דלאו בני שליחות נינהו לזכות בהגבהתן הבע"הב באבנים דגר כמדובר אלא ש"מ סברי מרנן דישראל וגוי להא מלתא כהדדי נינהו

וראיתי לה' מוהרשד"ם ז"ל בח"מ סי' שע"ו שנשאל במחזיק לקרקע עפרות זהב דמה שהפועלים חופרים בקרקע והוא נותן שכרם אי מהניא האי חזקה והשיב פשיטא לי דהוייא חזקה גמורה דמ"ל חפרו הם בשבילו מ"ל חפר הוא ואפי' שהגוי לאו הוא מתורת שליחות אני אומר אלא כיון דכ"ע הכי עבדי דפרעי לגויים החופרים וכו' וכהא דכתב הרע"ב ז"ל בפ"ב דפאה וגו' קצרוה גויים וכו' פירוש ולא שקצרוה פועלים גויים לישראל דאי הכי הוי כאילו קצרוה ישראל עכ"ל ולא היה צריך הרב להסתייע מר' הרע"ב ז"ל דהכי איתא בירושלמי עלה מתני' כשקצרוה לעצמן אבל קצרוה לישראל חייבת ותני כן אין שוכרין פועלין גויים לפי שאין בקיאין בלקט עכ"ל גם הרמב"ם ז"ל בפי' המש' כתב וז"ל בשקצרוה לנפשותם או לעשות היזק אבל אם ישכור אותם או קצרו לבעל השדה הוא חייב עכ"ל גם הר"ש ז"ל כתב כשקצרוה לעצמם ולא בפועלים כושיים עכ"ל ורבינו ז"ל בפ"ב מה' מת"ע דין ה' כתב וז"ל שדה שקצרוה גויים לעצמן וכו' פטורה וכו' עכ"ל וכתב מרן הכ"מ ז"ל דקדק רבינו לכתוב גבי קצרוה גויים לעצמן ללמד דאילו קצרוה לישראל חייבת כדאי' בירוש' עכ"ל וכן כתב להדיא רבינו שם דין יו"ד ע"ש ומכל זה משמע דאפילו בפועל גוי קרינן ביה ידו כיד בע"הב דאלת"ה כיון דאין שליחות. לגוי הו"ל כמו שברתה הרוח דלא קרינן ביה ובקצריכם וכו' ולפי"ז לא יכולתי להלום דברי הרב ז"ל דמתחלה כתב דאפי' שהגוי לאו בר שליחות כלל וכו' אלמא פשיטא ליה דפועל נמי בכלל שליח הוא וכדעת הר"י הכהן ז"ל שכתבנו ואח"כ כתב לאו מתו' שליחות. אני אומר כיון דכ"ע הכי עבדי וכו' שמורה שדעתו ז"ל כיון דכ"ע עבדי הכי ואדעתא דהכי נחתו וכו' קנה מידי דהוה אסמוטתא בפ' הרבית ונת' בטוש"ע סי' ר"א ע"ש והדר מייתי ראייה מדברי הרע"ב ז"ל דפועל גוי מחייב לבע"הב בפאה ד"ת ועכ"ל משום. דפועל לאו בכלל שליח הוא דאי בכלל שליח אין שליחות לגוי. ולא קרינן ביה ובקצריכם וכו' וכן. מתבאר מדברי הירושלמי ורבינו בפירוש המשנה דכל שהוא לדעת ישראל ובקצריכם קרינן ביה אע"ג דלא הוי פועל. וכ"כ הפר"ח ז"ל בנמוקיו על הרמב"ם ז"ל שם

וראיתי להרב חזון נחום ז"ל כ"י שכתב וז"ל אבל אם. קצרוה לישראל דהיינו מדעת בעלים ששכרן לפועלים חייבת דכיון שהוא מדעת בעליו ובקצריכם. קרינן ביה אעפ"י דאין שליחות לגוי וכו' דעת שפתי ברור מללו שפתי דעת דרחמנא תלי במה שהוא נקצר מדעת בעלים חייבת ולאו מתורת שליחות ולאו מדין פועל ובהכי אזדא לה ראיית הרב מוהרשד"ם ז"ל אלא שדינו חי וקיים כיון דאדעתא דהכי הוא דנחית כמ"ש שם ובעלמא אמרינן דפועל מדין שליח הוא והיכא דאין שליחות לגוי פועל נמי דכוותה

וראה ראיתי להרב הגדול מח"א ז"ל בהלכות שלוחין סי' א' ארי נעשה שוא"ל במתקן המעקה ע"י אומן גוי אי מצי מברך עליו ואתא סמא בידיה דפועל ידו כיד בע"ה וכתב ע"ז שהשליח שרוצה לזכות לחבירו היכא דקא מכוין לזכות לחבירו אבל פועל וכו' אפילו אי בשעת הגבהת המציאה לא היה בדעתו להגביה אלא לעצמו הרי היא של בע"הב וכו' עכ"ל אמת שכן יש להוכיח מדברי התוס' דפ' הספינ' שכתבו דאי גרסינן חמריו ופועליו של לוקח קנה לוקח בהגבהתן אפילו לא נתכוונו לזכות לו כדכתיבנא לעיל אבל לדעת עליות הר"י ז"ל דמוקי לה דוקא בנתכוונו לזכות ללוקח וכן ממ"ש הטור בשם וו' הרא"ש ז"ל בהך דהבונה פלטרין בבונה ע"י פועלים ולא כוונו לזכות לו כמו שנתבאר משמע דס"ל ז"ל דאפי' בפועלים בעינן עד שיתכוונו לזכות לב"הב ואי לא לא קנה וא"כ מאי דפשיטא ליה להרב מח"א ז"ל באשלי רברבי תליא ונראה דע"כ לא קאמר הרב רבי' יונה והרא"ש ז"ל דבעינן עד שיתכוונו לזכות לבע"ה היינו בסתם פועל כמו נכש עמי' היום עדור עמי היום דכוותה בפועלים הנושאים פירות או הבונים פלטרין דהוו פועלים למלאכה ידועה מ"ה בעינן דווקא עד שיתכוונו לזכות לבע"ה אבל בפועל שנשכר לבע"ה ללקט מציאות דכל עצמו לא נשכר אלא לזכות לו במציאות משו"ה כל כמה דלא הדר בין זכה בע"ה אע"ג דפועל איכוון לזכות לעצמו קנה כיון. דמלאכה מיוחדת להם הוה ליה כמו נכש ועדור. עמי ומעתה מ"ש הרא"ש ז"ל גבי בונה פלטרין ולא כוונו לזכות ר"ל לא לעצמן ולא לבע"הב : וכמו שצדדתי לעיל בביאור דבריו ז"ל

ולמ"ש . עוד הרב מח"א ז"ל בשם מהרש"ך ז"ל דאפוטרופוס שתפס ליתומים במקום שחב לאחרים מהניא תפיסתו לא היה צריך להרחיק את עדיו שהרי הטור בסי' ק"ה כ"כ משם ר"ח וב"י משם הרא"ש ז"ל ועיין מה שציינתי לעיל במערכת אות ח' סי' ל"ז ובאות תי"ו סי' ח"י

כתב עוד הרב מח"א ז"ל ובפ"א מה' תרומות הביא הרב כ"מ בשם. הא"ח שכתב בשם הראב"ד ז"ל דאם קנה מהכותי שבולים. לצורך מצוה ומרחן כותי בשביל ישראל חייבין בתרומה דשלוחו של אדם כמותו והרב ז"ל תמה ע"ז דהא קי"ל דאין שליחות לגוי עכ"ל וראיתי להפר"ח ז"ל בנמוקיו לשם שכ' מדאורייתא אין שליחות לגוי אבל מדרבנן לחומרא אמרינן יש שליחות לגוי וכו' עכ"ל ולפ"ז מ"ש הראב"ד ז"ל. שהם חייבין בתרומה היינו מדרבנן ופטורה מן התורה דמן התורה כל שנתמרחו בידי גויים אפילו דגן שלו פטור מן התרומת כמ"ש מרן ז"ל דין י"ג משם מהרי"ק ז"ל ע"ש

כתב עוד הפר"ח ז"ל ומה שתמה הכ"מ על הראב"ד ז"ל דמנין לו לחלק בין מוכר עצמו לכותי אחר יפה הק' עכ"ל לענ"ד כן יש להוכיח מדקדוק לשון רבינו ז"ל שכתב דין י"ד מכר גוי וכו' ומרחן גוי וכו' הואיל ובאו לעונת המעשרות ברשות עכו"ם ומרחן עכו"ם עכ"ל מדכתב ומרחן העכו"ם משמע דקאי על העכו"ם המוכר עצמו דאי לאו הכי הול"ל ומירחן עכו"ם ודו"ק

ומ"ש עוד הרב ז"ל ולי נראה ברור דה"ק שאם מריח גוי ע"י צווי ישראל חייב דהו"ל כאילו