משכנות הרועים תקנ

מצאתי לו שכתב דדוקא בלבני הגר כיון שלא נתכוון לזכות בלבנים אלא דאגבהנהו לצורך בניינא ואיהו לא העמיד הדלתות מ"ה לבני נמי לא קנה בהגבהתן אבל אם הלבנים משל הבונה לא גרע מיורד לתוך שדה של חבירו ובנאו שלא ברשות שאם אמר עצי ואבני אני נוטל שומעין לו הילכך לא קנה קמא ובתרא נמי לא קנה דלכשיטול עציו ואבניו ממילא הדלתות נעקרים וע"ע |במה שהאריך

והטור ז"ל סי' רע"ה הביא הרבה דעות בזה שדעת רבינו ישעיה ז"ל שהעצים והאבנים . בין אם הם שלו או של גר וקנאם כבר בהגבהה חייב השני ליתנם לו וכיון שהא' לא קנה קרקע הו"ל כיורד לתוך חרבת חבירו שלא ברשות ובנאה שלא ברשות ע"כ ואנכי לא ידעתי דמאריה דדינא דבונה פלטרין רב נחמן ואיהו דאמר בפ' השואל דק"א היורד לתוך חרבתו של חבירו ובנאה אם אמר עצי ואבני אני נוטל שומעין לו ע"ש וא"כ שפיר קאמר הרמ"ה ז"ל דב' לא קנה דדלתות כמאן דמעקרי דמיין כיון שיוכל הא' ליטול עציו ואבניו ואע"ג דהרשב"א ז"ל ס"ל דכל שקדם בעל החרבה ואמר לבונה אני אתן לך הדמים של בנין דתו לא מצי למימר עצי ואבני אני נוטל כמ"ש במקו' לשם והמ"מ ז"ל בפ"י מה' גזילה דין ח' והנמק"י ומרן הב"י לשם ונימא דדעת רבינו ישעיה ז"ל כן ומ"ש חייב ליתנם לו אדמים קאי ור"ל בקדם ואמר כן עדין הדבר קשה דלא כתב הרשב"א ז"ל הכי אלא גבי חרבתו של חבירו דכבר שלו היא מ"מ כיון שזה ירד לבנות שלא ברשות סבר לה מר דאם קדם ואמר דמים אני נותן לך שומעין לו אבל בבונה בנכסי הגר דהפקרא נינהו אלא דלא גמר לנטירותיה ובא זה והעמיד דלתות לאו כל כמיניה לומר אני אתן לך את הדמים ואפי' קדם ואמר אין שומעין לו ונלע"ד ליישב דס"ל לרבינו ישעיה ז"ל דכיון דמצי מפייס לבונה ליטול הדמים וקמו ליה כנתלים לדידיה וא"נ לא מפייס בהא שעתא מועטת עד דאתי בונה ותבע עציו ואבניו וקם בדינא ודייני תקנו ליה רבנן זכיה בגוייהו דליהוי העמדת הדלתות גמר נטירות' וזכה בקרקע זהו מה שנלע"ד ליישב ולא ראיתי לא' מהמחברים שנתעורר בזה

עוד כתב הטור ז"ל שדעת הרא"ש ז"ל דלא משכחת לה דינא דגמרא אלא דבונה מלבנים על ידי פועלים אבל בבונה מלבנים ע"י כיון דקנה אותם בהגבהה וכ"ש בלבנים דידיה הואיל ומצי למימר עצי ואבני אני נוטל ב' לא קנה ע"ש והיינו כדעת הרמ"ה. בחדא וכדעת רבינו ישעיה בחדא ואני תמיה כיון דס"ל להרא"ש ז"ל דבבונה ע"י עצמו קנה הלבנים בהגבהה א"כ אי בונה ע"י פועלים נמי אמאי לא קני דהא אשכחן לרב נחמן גופיה דאמר פועל ידו כיד בע"הב ועדיף משלוחו כדאמרינן בפ"ק. דמציעא דף ט' ר"ן ור"ח דאמרי תרוייהו המגביה מציאה לחבירו ל"ק חבירו ואותבוה מדתניא פועל בזמן שאמ"ל בע"הב עשה מלאכה עמי היום מציאתו לבע"הב ומשני שאני פועל דידו כיד רבו אלמא אע"ג דשליח לא מהני פועל זוכה לבע"הב דידו כידו וכי היכי דבמציאה אע"פ שמצאה דרך פעולתו קנאה בע"הב ה"נ פועלים בהגבהתם ע"י פעולתם יזכה בע"הב ואנכי הרואה דהרא"ש ז"ל קא יהיב טעמא למלתיה דע"י פועלים לא קנו שהם לא כוונו לקנות עכ"ל דמאי קאמר אי ר"ל שלא כוונו לזכות לעצמן כגון דא' צריכא רבא דמשמע דאם כוונו לקנות לעצמם זכו בהם ור"נ לטעמיה דאמר התם דאע"ג דאמ"ל חבירו תנה לי. ולא. אמר תחלה אני זכיתי בה לעצמי אפי"ה קנה לעצמו וס"ל תחילה דקתני סיפא לגלויי רישא כדאיתא התם מיהו הדרא קושיא דמודה רב נחמן בפועל דקנה ואי ר"ל שאם לא כוונו לקנות לבע"הב צריך שיכוין לזכות לבע"הב וכל כמה דלא איכוון להקנותו לא קני בע"הב הן אמת דמדברי רש"י ז"ל שם אהא דקתני סיפא ואם משנתנה לו אמר אני זכיתי בה תחלה לא אמר כלום פירש"י. ז"ל דא"כ המגביה מציאה לחבירו ל"ק כיון דיהבה ליה. קנייה בהגבהה ממ"נ או קנייה קמא דלא מתכוין להקנות לחבירו הא יהבה ניהליה במתנה ואי לא קנייה קמא משום דלא היה מתכוין להקנות הו"ל הפקר עד דמטא לידא דהאי וכו' עכ"ל דעת שפתיו ברור מללו אי קנייה קמא דלא נתכוון להקנות לחבירו וכו' אלמא דמסתמא לא זכה לו אלא שיש בדברי רש"י ז"ל מהדיוק דמעיקרא כתב דקניה קמא במה שלא נתכוון להקנות לחבירו משמע דחבירו לא קנה עד שיתכוין להקנות לו. אבל לדידיה מסתמא קני ליה והדר קאמר ואי לא קניה קמא משום דלא היה מתכוין לקנות משו"ה הויא לה הפקרא וכו' ע"ש אלמא בסתמא לא קנה המגביה לעצמו אלא עד דפריש ואי לא פריש אכתי הויא הפקרא ותו דרש"י ז"ל גבי הא דאתמר עלה דלר"ן תחילה דסיפא לגלויי רישא וכו' לא פירש"י ז"ל דקנייה קמא ובמתנה יהבה ניהליה אלא דגלי אדעתיה דמהפקרא לדידיה אגבהה ע"ע ולדעת הטור בסי' רס"ט שהמגביה יאמר בפירוש אני מגביה לפ' א"כ לרב נחמן דאמר ל"ק ס"ל אפילו בדאמר מצי הדר ביה כל כמה שלא מסרה לחבירו וכו' זו לא נמצאת: לשום פוסק ולא ידעתי מי הכריחו להסמ"ע ז"ל ליחס סברא זו למרן ז"ל והש"ך ז"ל חלוק בזה מס' שאר פוסקים ובסוף הס' הביא קו' התיו"ט ז"ל ועיין למורנו ה' זרע יצחק ז"ל ולפי"ז יראה דהרא"ש ז"ל הכי ס"ל דפועלים לא כוונו להקנות שלא אמרו בפירוש כן ועוד יש לעורר בדברי רש"י ז"ל במ"ש ואי ל"ק קמא כיון דלא מתכוין לקנות הוי הפקר וכו' כיון שכבר הגביהה ונטלה בידו קנה דאמרי' חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו וחצירו גופא משום יד אתרבאי וכיון דחצר קונה לו שלא מדעתו ה"ה ידו וביבמות דנ"ב אמרינן דבעודר בנכסי הגר וסבור שהם שלו לא קנה משו' שלא נתכוון משמע להדייא דלזכות בעי כונה ומעתה קשה על רבינו ישעיה והרא"ש ז"ל דסברי דבהגבהה לחוד קני ולא משכחת לה דינא דבונה פלטרין אלא ע"י פועלים כמ"ש הרא"ש ז"ל והו"ל לו' בפשיטות אפילו בנה על ידי עצמו שלא נתכוון לזכות הא ודאי לאו מילתא דודאי דאדעתא לזכות הוא דבנה ועוד שאני עודר בנכסי הגר דלא נקיט מדעם בידיה דנימא ידו קונה לו אפי' שלא מדעתו כדין חצר אבל הכא הלבנים מטו לידיה וידו קונה לו שלא מדעתו כדאמרן אלא דדעת הרמ"ה ז"ל נהי דשלא מדעתו קנאה לו ידו הכא דלא איכוון לקנות אלא ע"י בנין לא זכתה לו ידו במה שלא נתכוון הוא לזכות וזה ברור לע"ד. אחר כ"ז מצאתי לתוס' שם בפ' חזקת דף נ"ד בד"ה אדעתא וכו' שכתבו בפשיטות דבעינן עד שיתכוין לזכות ע"ש דבהנך עובדי דפשח בדיקלא דאי אדעתא דחיותא ל"ק דיקלא וכן מאן דזכי זכייה אדעתא דציבי לא קנה ארעא וטעמא דל"ק משום דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דפשח מחד גיסא ובזכייה הוא דשקיל לרברבי ושביק לזוטרי מוכיח שלא נתכוון