משכנות הרועים תקמב

להרשב"א ז"ל והיא ל"ו נדפס"ה בח"ג סי' קל"ב בראובן שהיה לו מעות ביד שמעון ואמ"ל שיקנה לו קרקע פ' וקנאו לו ונתן דינר ביד המוכר ואח"כ מכרו שמעון ללוי שלא מדעת ראובן ועכשו אומר לו ראובן שאני רוצה לזכות באותו מקח שקנה שמעון בעבורי אם המקום מקום שקונין קנין גמור בנתינת אותו דינר הדין עם ראובן וכו' עכ"ל ובנדון הרב השליח שבידו מעות המשלח עדיין לא נתן דמי המקח לא משל עצמו ולא משל המשלח אלא דינר א' שנוהגים לקנות בו ופסיק ותני דזכה המשלח דמסתמא אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו ודע שכל מה שכתב מרן הש"ע שם הנותן מעות לחבירו לקנות לו קרקע או מטלטלי וכו' כתב מור"ם ז"ל תשובת הרשב"א ז"ל הלזו ע"ע. למדנו מדבריו דלא שני לן בין נתן לו מעות לקנות לו או כיון שהיה לו מעות אצלו כבר למימרא דדא ודא חדא היא והנה לא נתבאר בדברי הרשב"א ז"ל באותן המעות שהיו לו לראובן ביד שמעון באיזה אופן היו בידו אי בתורת מלוה דאית ליה או בתורת פקדון איתנהו בידיה דא"ל כיון דמלוה להוצאה ניתנה קמו ליה ברשותיה והשתא ראובן לא יהיב ליה מידי לשמעון למקני ליה אות' קרקע כ"הג א"ל דלא קנה משלח ואפי' אמ"ל שמעון קניתיו לך לא קנה כמ"ש רבינו ירוחם ז"ל הביאה מרן הב"י שם אלא דהתם מיירי דלא הוה לשליח ממונו של משלח הא מיהא כל דהו"ל הנך זוזי דראובן לגבי שמעון במלוה ורשו לא קנה המשלח אבל אי הוו הנך זוזי דאית ליה לראובן גבי שמעון פקדון נינהו הו"ל הנך זוזי ברשות מרייהו קיימי וכמאן דיהיב ליה דמי ואיכא למימר דאפילו איתנהו גביה בתורת מלוה כל כמה דמטי זמניה חשיבי להאי מלתא כפקדון בידיה ומצאתי לה' מוהריב"ל ז"ל בח"ג סי' קי"א שנשאל במי שמכר לחבירו מין סחורה להוליכה למ"ה ודמי אותה סחורה ילבשם שם בסחורה פ' ולשולחה ליד המוכר והקונה הנז' לא קיים תנאו אלא שהיה עושה סחורה בפרתו של חבירו עמד השואל ושאל אם זכה המוכר בעל דמי הסחורה במה שהרויח הקונה ההוא והרב ז"ל הביא פלוגתא דרבוותא בקנה במעות המשלח אחר שזקפם ע"ע דיש מן המורים שהורו שזכה לעצמו ושהרמב"ם וסיעתו ס"ל דזכה המשלח וכתב וז"ל איברא דיש לחלק ולומר שאני התם שבאו המעות לידו בתורת שליחות לקנות אותה הסחורה משו"ה לא בעי הדר אבל בההוא עובדא באו לידו בתורת מלוה עכ"ל ולפ"ד ז"ל אי שמיע ליה הך תשובת הרשב"א ז"ל וכתבה מרן ז"ל שצ"ל דמוקי לה שבאו לידו בתורת פיקדון ולא בתורת הלואה והדבר. קשה דהיה לו לפרש ולא לסתום וזו הלכה העלה וז"ל ואחר שכתבתי זה אני מודיע לשואל שדעתי וסברתי דבהלבשה הראשונה לא שנא אם הלבישה במה שהתנה עם ראובן לא שנא שכל הריוח הוא של היתומים ואפילו שזקפם עליו במלוה ובשאר ההלבשו' יש להסתפק וכו' עכ"ל והכנ"הג שם בהג"הט אות י"ג העתיק דברי ה' מוהריב"ל הללו אלא דמ"ש הרב דאפילו שנה בשליחותו הכל למשלח כתב עלה דה' מוהרש"ך ז"ל משם של"הג ז"ל דפליג בהא ע"ש ולשם באות י"א העתיק מ"ש מוהריב"ל לחלק בין היכא דאתו לידיה בתורת שליחות לקנות לו להיכא דאתו לידיה בתורת הלואה ע"ש ולא ידעתי למאי הלכתא קבעה הרב להלכה כאן דמהריב"ל ז"ל בהס'כמה עלה לחייב את הקונה ולזכות בו המשלח ולא כתב כן אלא בדרך שיש לחלק בכך ומה גם דפשטן של דברים המוכיחין מדברי הרשב"א ז"ל דלא שני לן מדסתם לן סתומי אלא דפסיק ותני דזכה ראובן. ואתה דע לך דבנ"ד שהמעות הללו שביד שמעון אינם בתורת מלוה גביה אלא כפקדון דמו וכן מצאתי לה' המבי"ט בח"ג סי' קע"ה ע"ש וכיון דאתו לגביה בתורת פקדון ואמ"ל לקנות לו סחורה פ' חשיב כמי שנתן לו מעות לקנות לו דמי ומרן בש"ע שם פסק כדעת הרמב"ם ז"ל וסיעת מרחמוהי שאפילו זקפן עליו השליח במלוה זכה המשלח ע"ש ועד אחרן דהמשלח הוא מוחזק במה שהותיר בדמי הסחורה שמכר לו על מה שהיה אצלו כמבואר בשאלה מאן ספין מאן רקיע למרמייה ליה מן ידיה וכלל גדול אמרו בד"מ המע"ה ומעתה קם דינא שאם יברר ראובן שאותה הסחורה שאמ"ל לקנותה לו שהשליח הלך וקנאה ומכרה לו ביותר ממה שקנאה לא אהני לרמאה רמאותיה ולא אהנו מעשיו

וכעת מצאתי להרשב"ץ ז"ל ח"ב סי' רכ"ט שנשאל בשותפין שחלקו ונשאר אצל א' מהשותפין שארית ממון חבירו ונשא ונתן בהם עם שאר ממונו ותבע השותף האחר חלקו ממה שהרויח בעסקיו שיטול הריוח שיעור מה שיעלה לו בחלק ממנו ופסק הרב ז"ל דהדין עמו והביא דעת דיש מהמורים והרמב"ם דפליג עלייהו ע"ש וק"ו הדברים ודוק ותשכח ומ"ש הרב דזוכה בחלקו בריוח כפי שיעור מעותיו לא ביאר הרב ז"ל אם צריך ליטול שכר טרחו מחלק השותף חבירו ונר' שדעת הרב ז"ל כיון דמתעסק בממונו וממון חבירו אמרינן מגו דטרח אדידיה טרח נמי בדחבריה אע"ג דאין חבירו מתעסק עמו כלל וכדעת הסמ"ג וכמ"ש מור"ם בי"ד סי' קע"ז ס"ג ע"ש וכן מ"ש הרב מוהריב"ל ז"ל דבהלבשה הראשונה כל הריוח הוא ליתומים אי בעית אימא כדאמרן כיון דמעורבין נכסיו עם נכסי היתומים ומתעסק בהן יחד אמטו להכי אין צריך להעלות לו שכר טרחו ואיבעית אימא כל לגבי יתומים כ"הג ליכא לתא דהאי איסורא אמנם על מ"ש מור"ם ז"ל ח"מ סי' רצ"ב דאם תבע הלה את פקדונו והלה מסרב חייב ליתן לו את הריוח קשה שהי"ל לפרש אחר שיטול שכר טרחו ואע"פ שהוא דבר מועט כיון דמעות הן וכ"הג אמרי' גבי אשה שהשביחה בנכסי היתומים ואינה ניזונת מהם דהשבח ליורשים ונוטלת שכר טרחתה ואם הנכסים הם מעות נוטלת דבר מועט בשכר טרחא כמ"ש בטוש"ע א"ה סי' צ"ה אלא דלגבי אחים כשהשבח לאמצע א"צ ליתן להם שכר טרחם משום דאחים מסתמא מחלי אהדדי כמ"ש הרא"ש ז"ל בפ' מ"ש אהך מתני' דהניח בנים גדולים דקמ"ד ע"ש וכ"כ הרמ"ה ז"ל בחי' לשם סי' ד' דר"ט ריש ע"ג ע"ש ומבואר בדבריהם שהגדולים שנתעסקו בחלקם וחלק אחיהם כמו שדקדק הרמ"ה ז"ל שם ברישא דמתני' ע"ש ומבואר שם דבשות' דלאו אחי נינהו חייבים ליתן שכר טרחם ולפי מ"ש מור"ם ז"ל שם בי"ד דהשותף א"צ ליטול שכר טרחו וא"כ למה לי טעמא דאחים מחלי ובשותפין דלאו אחי חייבים ליתן ש"ט ונ"ל דשאני התם דמדנפשייהו שקלי לנכסי דאבוהון וא"כ הו"ל כיורד לתוך שדה של חבירו שלא ברשות הילכך כשאר שותפין דלאו אחי שמין להם ובאחי אמרי' דמחלי אהדדי אבל בשותפין דמדעתם נשתתפו ע"מ שאחד מהם לבדו הוא מתעסק בכ"הג אין צריך ליתן שכר טרחו וליישב דברי מור"ם דסי' רצ"ב כי לא פורש שצריך ליתן לו שכר טרחו איכא למימר דה"ק יטול הריוח בעל הפקדון אחר שיטול הנפקד שכר טרחו ולא